"מקבת": הפקה יפהפיה ואינטליגנטית אך נטולת ממד הרגשי

"מקבת" מהדהדת היטב את הסיפור הפוליטי על שחיתות ותאוות שלטון שמשמידה כל מי שבדרכה. ולמרות שגיל פרנק נפלא והעיבוד חכם ומרשים - היא אינטלקטואלית יותר ממרגשת

לילך וולך
05/08/2013

פעמים רבות העניין בקלאסיקות - מוזיקליות, תיאטרוניות, ספרותיות – הוא שהקהל רוצה לסמן לעצמו חריץ על החגורה ברכישתן, אבל לא בהכרח מעוניין לשלם את המחיר. המחיר - בעידן של טווח קשב משובש, של רדידות לשונית, של פרגמטיות חסרת סבלנות שאין לה כוחות לאמירות מטאפוריות – הוא להתרכז בעלילה לא יומיומית, בשפה לא יומיומית, בחוויה שאי אפשר לשים על פאוז כדי לענות לשיחה, ובלי כוכבי ריאליטי. מתוך ההבנה הזו, לא מעט עיבודי קלאסיקות תיאטרליים, משתדלים ללכת אל הקהל, ולא רק כדי לפגוש אותו באמצע הדרך, אלא ממש להאכיל אותו ועוד ב"פה גדול, אווירון!".

"מקבת" של עמרי ניצן (בתרגום המצוין, המתנגן והאפקטיבי, של דורי פרנס) מגיע אל הקהל מבלי להתחנף אליו ומבלי לרדד עצמו לדעת. מעיצוב הבמה החכם והנקי, דרך התלבושות ועד בחירות הליהוק – "מקבת" הוא עיבוד מודרני, מלא קריצות ואפילו הומור, מבלי להעיק על הקהל ולהכביד על הטקסט המקורי. בלב העלילה, מקבת איש הצבא (גיל פרנק), חוזר מן הקרב עטור שבחים ונצחונות, ונתקל יחד עם רעו בנקו (אוהד שחר) בשלוש מכשפות (ירדן ברכה, עדנה בליליוס, רונה לי שמעון), שמנבאות כי הוא יירש את המלך, ובנקו יעמיד שושלת מלוכה. מקבת התכוון להסתפק בשלל הקרב ובכבוד הראוי המגיע איתו, אך זרע הרעיון ההרסני כבר נשתל במוחו. מקבת חוזר הביתה אל ליידי מקבת השתלטנית והמניפולטיבית (רות אסרסאי), המשתמשת בסיפור הנבואה כדי לקדם את האג'נדה האישית שלה, ומשדלת אותו לרצח המלך.

עוד בוואלה!

תחרות המסעדות הגדולה של ישראל יוצאת לדרך, וגם אתם יכולים לזכות!

בשיתוף ZAP REST

מכאן ואילך הופך מקבת למחזה מדמם, בו כל מי שעומד בפני הזוג מקבת המתפורר מבחינה מוסרית ונפשית, מחוסל. הממלכה הסקוטית נגררת כולה לקרב ירושה שהנהנים היחידים ממנו הם כמובן הפוליטיקאים החמדנים והתככניים העומדים בראשה. את הממד הארצי, ייצוג העם, מחזקות בהפקה זו, שלוש המכשפות בתפקידים "אזרחיים", כמו גם תפקידי השוער, הפצוע, והמשרת המגלם אלון דהן. את העם מייצג גם בסיס הבמה, המחופה לכל אורכה בדימויי אבן של זרועות, גפיים וראשים מחוצים זה אל זה. מאבקי ירושה, ומזימות הון שלטון לא יכולות להתקיים מבלי שיהיה לך בסיס איתן וכבוש של אזרחים דוממים המוכנים להילחם ולמות למען זכות השליטים לשגשג על גבם.

"מקבת" מהדהדת היטב את המסר הפוליטי, מבלי ללעוס אותו יותר מדי עבור הצופה. בסופו של עניין, זהו מחזה על קארמה; על מחיר שגעון הגדלות; על גברים שיעשו הכל כדי להרשים נשים, ועל נשים שיסובבו גברים על אצבען כדי לחיות דרך הצלחותיהם. הטירוף בשניים שמייצרים גיל פרנק ורות סרסאי, עובר היטב; מעין פרוטוטייפ של בוני וקלייד שהלכו רחוק מדי ושכחו שיש עולם מלבדם. פרנק טבעי לחלוטין כמקבת, ולא ניכרת טיפת מאמץ מלאכותי-תיאטרלי בגילומו הקולח של התפקיד המיתולוגי. על סרסאי לא ניתן לומר את אותו הדבר בקלות רבה כל כך; נראה שהיא עדיין מתרגלת לתפקיד המרשים שניתן לה, ובינתיים היא דורכת על דוושת המלודרמה חזק מדי, וזועקת גם במקומות שניתן ללחוש בהם.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מוקפד, יפהפה, אבל לא מרגש. גיל פרנק ורות סרסאי. מתוך "מקבת"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הדבר העיקרי שניתן לומר על "מקבת" הוא שהיא מרשימה מאוד, אפקטיבית, אינטליגנטית ויפהפיה. המיזנסצינות יוצרות סדרת תמונות מוקפדות, אפילו מבריקות. השימוש בחלל האולם הוא טוטאלי – השחקנים רצים בין שורות הקהל, קופצים מן הבמה. לעיתים זה אפילו מעייף, ולא מעט פעמים שובר את הקיר הרביעי באופן בלתי הפיך. האשליה נשברת וקשה לגייסה מחדש. "מקבת" עדיין מרשימה יותר מאשר נוגעת ללב, האפקט הוא אינטלקטואלי, פחות רגשי. הנגשת הטקסט השייקספירי היא לעילא, מלאכת הסיפור מושלמת - החסר להפקה הזו הוא הממד האנושי, הבלתי אמצעי, שיצליחו אולי לפרוץ מתוך הבימוי השכלתני בהמשך. בינתיים מדובר בהצגה המנוהלת כמו משחק שחמט אלגנטי, רציונלי ומורכב. וגם כך, "מקבת" היא נהדרת.

  • מקבת

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully