כשמקישים "Annawadi" בחיפוש בגוגל, עולות תמונות שונות: כנף מטוס המשקיפה מהאוויר על קבוצת מבנים צפופים ומיושנים, אישה לבנה בלב סלאם, גבר צעיר דק עור שמרטיב את עצמו במים כשמתחתיו ערימת אשפה ומשפחות הודיות שחיות בתנאים מחפירים. האישה הלבנה היא קתרין בו, שבין 2007 ל-2011 תיעדה את המתרחש באנאוואדי, אחת מהשכונות העניות ביותר של מומבאי. זו השכונה שמתחת למטוס, שנושקת לשדה התעופה החדיש ומשקיפה על מלונות הפאר הסמוכים אליו. בהשראת תושביה ששרטטו בפני בו לפרטים את חיי היומיום הקשים שלהם, היא כתבה את "מאחורי היפים לנצח", שנחשב בעיני מבקרים רבים לספר הטוב של 2012.
מדובר בסיפור אמיתי שבמרכזו חמישה גיבורים שעוסקים בניסיון יומיומי לשרוד בהודו האכזרית, מדינה שלצד עושר והתקדמות טכנולוגית מדהימה מציגה גם עוני, תרבות של שוחד ואלימות ובעיקר ממשלה מסורסת שלא יודעת איך להתמודד עם הקיטוב העצום. זהו ספר שקשה להגדיר: הוא כתוב כיומן שנצמד לתאריכים ושמות, ואף שבו אינה מסתירה את היותו תיעוד אמיתי לחלוטין, ההשתאות שיוצרים האירועים ובעיקר סגנון כתיבתה העשיר הופכים אותו לרומן לכל דבר. כך נוצר מצב מעניין של חוסר אפשרות לקטלג את "מאחורי היפים לנצח". האם זהו תיעוד, יומן או רומן? אל תטרחו לנחש, כל התשובות נכונות.
מה שהצית את הספר, תרתי משמע, היתה פציעתה הקשה של קטועת רגל מוסלמית בשם פטימה כתוצאה משריפה. פטימה, תושבת מוסלמית ותיקה ונלעגת על ידי תושבי השכונה אנאוואדי, הסתכסכה עם שכניה, משפחה מוסלמית של אוספי זבל. ממיטת חוליה היא האשימה אותם בשידול להתאבדות. במומבאי זה מספיק לכתב אישום, במיוחד אם אתה עני ובמיוחד עוד יותר אם אתה מוסלמי, וכך מגיעים שלושה מבני משפחת חוסיין למעצר וממנו למשפט שעלול להימשך שנים רבות. דרך התקרית הזו חושפת בו כל מה שיכול, כמעט, להצביע על תחלואיה של המדינה ובמיוחד על הנגע הממאיר של שוחד: אם הואשמת במשהו ואין בידיך האמצעים, לעולם לא יהיה לך מספיק כדי להוכיח את חפותך. בכל פעם שתמצא את הממונים להשביע רצונו של אחד, יבוא גוזר קופונים אחר. די בנגע הזה כדי להדגים כיצד מעצמה טכנולוגית כל כך גדולה כמו הודו לא ממש מצליחה להתקדם אל המערב.
שם הספר אינו מקרי, משום שהוא מדגיש היטב את הנקודה שביקשה בו להעביר, כפי שהיא מתארת: "היא רצתה מדף שאפשר לבשל עליו בלי שהחולדות יפריעו מדף מאבן, לא חתיכת דיקט שמישהו השליך. היא רצתה חלון קטן כדי לאוורר את עשן הבישול שבגללו הילדים הקטנים השתעלו כמו אביהם. על הרצפה רצתה אריחים קרמיקה כמו בפרסומת 'היפים לנצח' על החומה אריחים שאפשר לקרצף אותם עד שיבהיקו מניקיון, במקום הבטון השבור שצבר לכלוך בין החריצים". פרסומת שמסמלת ניקיון במוקד הזוהמה היש ניגוד גדול יותר, היש ביטוי מוחשי יותר לשכונת עוני המשקיפה על מלונות פאר?
בו, עיתונאית ואקטיביסטית אמריקאית, ראתה עוני בחייה, במיוחד במולדתה. אבל דבר לא הכין אותה, כמו רבים מהטיילים, התיירים ואנשי העסקים שמגיעים להודו, למציאות כל כך כאוטית ולא הגיונית. לא בכדי היא הסבירה באחרית הדבר: "בשבילי, ההתוודעות לארץ כרוכה בהעלאת שאלות לא נוחות על צדק ועל ההזדמנויות הפתוחות לפני אזרחיה החלשים ביותר. ככל שאני מיטיבה להכיר את האנשים הללו, מתחזק בי הצורך לשאול שאלות. לא התיימרתי לטעון שביכולתי לשפוט את השלם על סמך רסיס ממנו, אבל חשבתי שמוטב לעקוב במשך כמה שנים אחרי תושביה של שכונת עוני אחת, לא יוצאת דופן, כדי לראות מי הצליח להתקדם בתקופת השגשוג בהודו, מי לא ומדוע".
מוקדם יותר השנה ראה בעברית אור ספרו של אדם ג'ונסון "בנו של אדון היתומים" (מחברות לספרות, בתרגומו של שאול לוין), המתאר את החיים האיומים בצפון קוריאה. ג'ונסון זכה על עבודתו ברומן זה בפרס פוליצר, ולא בטוח שבצדק. הוא עשה עבודת שטח לא פשוטה, אך בספר הסתבך בשנינויות יתר ולקח את העלילה לכיוונים מליציים שהרחיקו את הקורא רגשית ומעשית. בו, לעומת זאת, גבתה עדויות והרכיבה מהן פאזל נטול מסיכות שמביא את מומבאי אליכם הביתה. זהו תיעוד/יומן/רומן שנכתב בצורה מדהימה ומצדיק כל סופרלטיב אפשרי. אם אתם טסים להודו או אפילו אם כבר חזרתם ממנה, כנראה שכאן תקבלו את פיסת המידע היחידה שתסביר לכם מה באמת קורה בחלון שדרכו אתם מציצים על מומבאי האימתנית, רגע לפני שהמטוס חושף את גלגליו ונושק לקרקע.
מאחורי היפים לנצח/ קתרין בו, בתרגום: עידית שורר, ידיעות ספרים, 294 עמודים