סרגיי לוזניצה, קולנוען יליד בלארוס שמתגורר כיום בגרמניה, זכה להערכה רבה בסצינת פסטיבלי הקולנוע העולמית בזכות סרטיו הדוקומנטריים הקצרים והפיוטיים, שבהם הציג פיסות מציאות קטנות ואנושיות מהחיים ברוסיה. סרטו העלילתי הראשון, "אושר שלי" מ-2010, סיפור מסע של נהג משאית בספר הרוסי העגום, זכה לכבוד הגדול של השתתפות בתחרות המרכזית בפסטיבל קאן היוקרתי, והוכיח שללוזניצה יש גם גישה לשחקנים, ויכולת לעצב מרחב קולנועי בדיוני עמוק ומכשף. בשבוע שעבר, באופן מעט מפתיע, יצא למסכים בישראל סרטו השני של לוזניצה "בתוך הערפל", דרמת מוסר פילוסופית יפה אך פגומה מהשנה שעברה, שגם היא לקחה חלק בפסטיבל קאן ואף זכתה בפרס מבקרי הקולנוע הבינלאומיים Fipresci. צריך לומר: יפה מצד חברת ההפצה סרטי אורלנדו, שלצד הרפרטואר הדומיננטי שלהם של דרמות בורגניות נטולות ערך מוסף, הם נותנים מקום גם לכמה יצירות מאתגרות יותר, שנחשפו עד היום בעיקר בפסטיבלים כמו "היו זמנים באנטוליה" המצוין בשנה שעברה ו"בתוך הערפל" השנה.
עלילת "בתוך הערפל" מתרחשת בבלארוס בשנת 1942, כאשר הנאצים שולטים ברפובליקה הסובייטית, תוך כדי העזרות במשתפי פעולה מקומיים. במרכז הסרט עומדת דמותו של סושניה (ולדימיר סבירסקי), האיש הפשוט וטוב הלב באופן קיצוני, מעין השתקפות של הגיבורים הגדולים מהספרות הרוסית. אותו סושניה מואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים, כנראה על לא עוול בכפו, ונלקח מביתו על-ידי פרטיזנים, כדי להיות מוצא להורג. אלא שהעניינים אינם מתפתחים בדיוק כמו שצריך, וסושניה ניצב בפני בחירות לא פשוטות.
בכל הנוגע לאסתטיקה קולנועית, סרטו של לוזניצה הוא מעדן של ממש. בעזרת הצלם הרומני שלו אולג מוטו ("מותו של מר לזרסקו"), לוזניצה מעצב מרחב קולנועי קסום, ספוג בפיוט ושאר רוח, שמתנהל בקצב איטי ומהפנט, אך מבלי לאבד את החיבור שלו למציאות. יש משהו קלאסי בגישתו הקולנועית של לוזניצה, שמרגישה קרובה יותר לסרטיו הפיוטיים והאיטיים של אנדריי טרקובסקי מלפני 40 שנה, מאשר למישהו מהקולנוענים העכשוויים. כל שוט מעוצב לפרטי פרטים, כל פאוזה מסתירה מאחוריה משמעות עמוקה. אין ספק, לוזניצה הוא תוצר משובח של מסורת הקולנוע הרוסי, ויש לו יכולת לעשות סרטים גדולים.
חבל שהיכולת הזאת אינה מגובה בתסריט צלול ומדויק יותר. עיקר הבעיה היא במבנה. לוזניצה יוצר סיטואציה דחוסה ומותחת: אדם שנדון למוות, כנראה ללא עוול בכפו, וכעת צועד לקראת ביצוע גזר הדין על ידי חבר הילדות שלו. בפרק הזמן הקצר הזה צפה ועולה השאלה מה בדיוק קרה לסושניה שהביא אותו למצב הנוכחי, והאם הוא באמת לא אשם, כפי שהוא טוען. הבעיה היא שלוזניצה בוחר לשבור את המתח שיצר, באמצעות יציאה לסדרה של פלשבקים, המגוללים את סיפורן של שלוש הדמויות המרכזיות בסרט. כל אחד מהפלשבקים עשוי אמנם לעילא, אך התחושה היא שהם מסיטים את תשומת הלב מהגיבור האמיתי והמעניין של הסרט, סושניה טוב הלב, ופוגמים בקצבו. גם בסיום הסרט יש הרבה קסם קולנועי, אך ההתרה שהוא מעניק לסיפור מרגישה פשוטה מדי ולא מספקת, לאור השאלות המוסריות המורכבות שהועלו במהלכו לגבי הקיום האנושי במלחמה.
למרות פגמי התסריט, "בתוך הערפל" מזמן הרבה רגעי קסם לאוהבי קולנוע פיוטי, בעל איכויות קלאסיות. זהו מפגן של עשייה קולנועית וירטואוזיות ומלאת שאר רוח, שתמיד כיף לחוות אותה.
מה חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק