זאת לא חוכמה גדולה, אבל הייתי יכול להגיד לכם ששני הדיסקים החדשים מבית גלובל אנדרגראונד הם זיפת עוד לפני שאפילו הקשבתי להם (ונשבע לכם שהקשבתי). אז למה אני בכלל טורח? לא יודע. וזה אפילו לא בהכרח מעיד על כך שאני לא אובייקטיבי ואולי אפילו משוחד כנגד, כי גם כשאני בא ברוח טובה לזרוק כמה מילים טובות, אז הן פשוט לא יוצאות לי מהמקלדת. פשוט לא יוצאות. מה אני אעשה?
שני הסטים החדשים של סדרת ההאוס האיומה הזאת, כמו מרבית קודמיהם, לא מאפשרים לי את העונג שבליטוף, כך שזאת אשמתם: סאטושי טומי, די.ג'יי ומפיק שפעם עבד עם פרנקי נאקלס ומאז פשט לגמרי את הרגל, מוציא עכשיו דיסק סט בסדרת "ניו בריד", שהיתה במקור אמורה להיות סדרת הבת הרעננה והצעירה של "גלובל אנדרגראונד" ובפועל היא חרטא ברטא, וסטיב לולר עם סט ראשון בסדרת Lights Out, שהיא עוד ניסיון סמנטי מדומה ליצור תחושה של שינוי והתחדשות.
כמובן שכל הסדרות ותת הסדרות הללו והשמות השונים של הדי.ג'ייז נטולי ערך כאשר העסק מנסה לעמוד במבחן המוזיקה בשני הסטים הללו ולשני הדי.ג'ייז הללו אין תביעת יד אישית או רצון להתבטא. הסטים ממוקססים על ידי מחשב, הקטעים הגרועים והזהים עד כדי טיפשות נבחרים על ידי יחצנים, והמוזיקה מוכתבת על ידי כינויים. לולר עוד מנסה לדחוף קצת אלקטרו אופנתי, שזה באמת ביג פאקינג דיל, אבל גם הוא וגם סאטושי טומי שוב מבהירים עד כמה עגום הוא המצב של ההאוס-טראנס האירופאי. צריך רק לחכות עד שגם לרחבות הריקודים הגדולות יימאס מכל העניין. וכמו שזה נראה עכשיו, באופן שבו "גלובל אנדרגראונד" מנסים ללא הועיל לגרד את השאריות האחרונות של החבית הסרוחה הזאת, הרי שהסוף קרב יותר מתמיד. ואני אשמח להיות בין הראשונים שיירקו בכיף על הקבר.
אם כבר ב"גלובל אנדרגראונד" עסקינן, וכדי שלא תגידו שניסו יודע רק ללכלך כל הזמן, אז הנה לכם פירגון שתאמינו לי, עולה לי בבריאות: Airdrawndagger, הדיסק הראשון של סאשה, אחד מהסמלים המובהקים של הסדרה הזאת, הוא ממש בסדר גמור וקצת יותר.
לסאשה, שנחשב בצדק למלך המלכים של הדי.ג'ייז הבריטים בימינו (דיגוויד, אל תיעלב), זהו אלבום בכורה אחרי שב-99' הוא הוציא את האי.פי טוחן הרחבות Xpander ולא יהיה מוגזם לומר שרבים ציפו לדיסק הזה, ולו כדי לבחון אם סאשה יכול לשחזר את היכולות שלו כדי.ג'יי בולט באזורי הפרוגרסיב האוס באלבום אמן.
ל-Airdrawndagger, בניגוד או בהתאם לציפיות הגדולות, תלוי מאיפה מסתכלים, יש את הרגעים שלו. אפשר לחלק אותו בערך לחצי חצי: קטעי אמביאנט (לא במובן הטראנסאווי של המילה), וקטעי קרחנה שאני מניח שניתן לשייך אותם לאיזושהי נישה. בשני הקטעים הראשונים אתה עוד עשוי להתבלבל: סאשה מרביץ, במסורת של בריאן אינו, רודליוס, אפקס טווין המאוד מוקדם והאורב, באמביאנט מופשט, טיפל'ה נסיוני ומאוורר היטב, המופק ביד שמבינה עניין, אמביאנט שאפשר לחוש בו את הדולפיניות התיאורטית ושעדיין לא נופל לקלישאות. אחר כך הוא חוזר לעצמו ומתחיל עם כל השטותקעס של הבומבות, אבל הפעם הסאונד של הפרוגרסיביות המאוסה הזאת נשמע אורגני וחם ואפילו קצת יפה.
זאת מוזיקת ריקודים שמתאימה לעצמה. היא לא לוקה בוולגריות הטיפוסית ומאזנת את כל האלמנטים שיכולים לקחת אותה למקומות לא טובים. סופט-טראנס אירופאי במיטבו, כשלקראת סוף האלבום יש עוד שני קטעים שקטים ומעניינים. את הדיסק הפיק סאשה עם Junkie Xl, שאחראי לרמיקס המבעית של אלביס פרסלי שחורך היום את אם.טי.וי, כך שנראה לי שלא בו ניתן לתלות את טוב הטעם שבקטעים.
סאשה, אם כן, מוכיח כאן שני דברים: הוא בחור מוכשר שגדל על דברים טובים, והוא נמצא כמה רמות מעל לכל הצאצאים וקרובי המשפחה המוזיקלים שלו (וכדי שלא יגידו שהשתגעתי: הוא לא עד כדי כך מוכשר והוא לא נמצא כל כך הרבה רמות מעל). ולחשוב על כל הבחורות הישראליות שאי פעם נתנו לו ושבטח כל כך גאות ביום הזה.
* Satoshi Tomiie - "Global Underground: Nubreed" , nmc
Steve Lawler - "Global Underground: Lights Out" , nmc
"Sasha - "Airdrawndagger, הד ארצי
בינגו
11.8.2002 / 9:39