"In A World Like This" של הבקסטריט בויז: אלבום בינוני משנות ה-90

האלבום החדש של הבקסטריט בויז הוא לא יותר משאריות בינוניות של שירי ניינטיז מהונדסים, עד כדי כך שאין כמעט מה לומר עליו. נו טוב, לפחות חברי ההרכב עדיין מתפרנסים בכבוד

מיכל ישראלי
16/08/2013

בין האלבומים שהוציאו הבקסטריט בויז בשנים האחרונות לביקורות שנכתבו עליהם ישנם לא מעט קווים מקבילים – שניהם נידונו לחזור על עצמם במעגלים ולהיות מיושנים, חסרי ברק, בינוניים וסבירים. אבל לפני שמסבירים למה כמעט חסר טעם לדון באלבום החדש של הבויז, "In A World Like This", יש לזכור את הקונטקסט התרבותי בתוכו הם פועלים, כחלק מגל הפופ המתקתק של שנות ה-90. אותו גל הרים ראשו למגינת לבם של מבקרי המוזיקה עטויי חולצות הפלנל, שלא רצו לוותר על תקופת הזוהר של האמן המיוסר בעל הקול והנשמה השבורה שקדמה לו. לאחר כמה שנים בהן שפכו על הנייר קיתונות של בוז, נאלצו אותם מבקרים להסתנכרן עם שאר העולם, שהעדיף את החיו?ת של בריטני ספירס והספייס גירלז על פני המוות של קורט קוביין.

כך נולד לו העוגן סביבו נכתבו כל ביקורות המוזיקה שביקשו לדון בפופ באופן רציני וראוי – ההפקה. מכיוון שכוכבי הפופ לא באמת יכול להתחרות במוזיקאי הרוק והאינדי בכל מה שקשור לכתיבת שירים (לפחות נכון לאז – ביונסה עוד תשנה את התמונה), ההפקה הייתה הקריטריון על פיו ניתן היה לשפוט אלבום לטובה או לרעה.

עוד בוואלה!

בעקבות ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאב: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

מוגש מטעם בי קיור לייזר
החליפו את קורט קוביין. בקסטריט בויז(צילום: AP)

אבל אפילו אם שופטים את האלבום החדש במושגים האלה בלבד, הבקסטריט בויז נופלים לבינוניות. האם האלבום החדש מופק היטב? בהחלט. האם הוא מציע כיוונים שונים? יתכן. הבלדות דרמטיות קצת פחות מבעבר ואת מקומן של ההרמוניות מלאות הפאתוס תופסים קולות רכים שמלווים בגיטרה דומיננטית. לכאורה, השינוי הזה הוא חיובי, אבל קשה לדבר עליו במושגים של התפתחות, שכן הבקסטריט בויז פשוט עושים עוד וריאציה עייפה של מה שנעשה כבר מיליון פעמים בעבר, בעיקר על ידי להקות הבנים האפרו-אמריקאיות שפעלו במקביל אליהם בעבר.

מבקרי מוזיקה נאשמים לא מעט בהיותם ציניים, בעיקר כאשר הם עוקצניים כלפי מוזיקאים שטחיים כמו הבקסטריט בויז. אבל למעשה, זהו ההיפך מציניות. זהו ניסיון להיאבק על מוזיקה מרגשת, הופכת עולמות וקרביים. מוזיקה כזו יכולה לבוא ממוזיקאי שוליים עלומי שם, אבל היא בהחלט גם קיימת בעולם הפופ המסחרי (שוב שלום לך, ביונסה), ומוזיקאים – או בעצם, אנשי מלאכה – כמו הבקסטריט בויז, רק גורמים לבזבוז זמן ושפיכת מילים על ריק. ואולי הדבר המתסכל ביותר לגביהם היא שהיציאה מגבולות הבינוניות לא אמורה להיות קשה במיוחד עבורם. חלק מהפריבילגיה שבשייכות לעולם הפופ היא שזה ממש לא משנה מי כותב את השירים שלך. על רוב השירים שהרימו את בריטני ספירס למעמד הנעלה שהיא זכתה לו אחראים האנשים שאיתם עבדה לא פחות מאשר היא עצמה. עם קצת יותר רצון, אמביציה והתעקשות, גם הבקסטריט בויז יכולים לארגן לעצמם איזה להיט מבריק או שניים ולצאת מהתנומה הקשה שהם שרויים בה מאז החלו לפעול.

בסופו של דבר, הדיבור על הבקסטריט בויז לא יכול שלא להיות מעייף ומיותר. הוא דומה לדיון על איכות העבודה של תופר. הוא אינו המעצב או המוח העומד מאחורי יצירת בגד – בין אם מדובר ביצירת קוטור או פוליאסטר בשקל. הוא זה שמחבר את החלקים שלו. יתכן שהוא תופר עלית ואין פגם אחד בעבודתו, אבל גם אז קשה למצוא טעם בדיון מעמיק ונרחב לגבי עבודתו.

האם זו קריאה להפסיק לכתוב ביקורות על הבקסטריט בויז? בהחלט. בימים בהם מעמדה של ביקורת המוזיקה ירד בין כה וכה, והיא כבר מזמן אינה משמשת כהמלצה לקוראים לבחור בין אלבום כזה או אחר, אלא כדי לנתח תופעות/לפרש/להרחיב ואולי אפילו לרגש, אין טעם לכתוב על מוזיקאים כמותם. האם זו קריאה לבקסטריט בויז להפסיק לעשות מוזיקה? חלילה. גם אם המוזיקה שלהם עצלה וסטטית, היא בוודאי מביאה אושר לפחות לכמה אנשים וחשוב מכך – לאף אחד מחברי ההרכב אין את הכריזמה או הכישרון של ג'סטין טימברלייק או רובי וויליאמס שיאפשר להם לצאת לקריירת סולו מצליחה. הכוח שלהם הוא במספרים ובהתרפקות על שלטון העבר של להקות הבנים. זו הדרך היחידה שלהם להמשיך להתפרנס בקלות, ופרנסה קלה הוא לא משהו שיש להקל בו ראש בתקופתנו.

מה חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק

  • בקסטריט בויז

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully