שטויות במיץ עגבניות

כתבת גליון "סופשבוע" של עיתון "מעריב", שעם ציון שלוש שנים למותו של חנוך לוין מצאה לנכון להתפלמס נגד חד-דוריותו, היא אחד מאותם מאורעות תרבותיים בחיים שאפקט הנזק שלהם חייב להביא כל בן-תרבות לידי תהייה אם לא ראוי שיהיה בעולם קצת פחות מהתרבות. אולי טוב היה להשקיע מאמץ אנושי גדול עוד יותר במדע. או לתרום יותר מהמשאב הכספי למזי רעב באפריקה. לפתח עוד איזו תרופה. לא תמיד ניתנת מלוא הדעת לכך שיש מעט כל כך מקום לאנשים בריאים בעולם, ולעומתם, כל כך הרבה מקום לגיבוב של שטויות במיץ עגבניות.

"קולות חדשים באקדמיה טוענים כי חנוך לוין היה מחזאי בינוני שחזר על עצמו", זעקה אחת הכותרות, ולפי הסדר עלו על הבמה מיטב חוקרי לוין החדשים, כל אחד והתרומה הקטנה שלו לגאוות הדור הצעיר והמצוין שגדל לנו פה מתחת לאף. בין הבולטים בנוכחותם נצפתה דליה שלזינגר, בוגרת תואר ראשון בתיאטרון (תואר ראשון בתיאטרון!), שהשכילה להקביל בין פוליטיקת היצירה של לוין לזו של הסרט "אמריקן ביוטי", ואף קינחה בוירטואוזיות כשניסחה את הבעייתיות אצל לוין בכך ש"ניכר שהוא קודם כל רוצה להגיד משהו, ועל זה הוא בונה מחזה". יפה.

עוד נצפה במינגלינג אסף גלאי, סטודנט לתואר שני בלימודים קלאסיים (תואר שני בלימודים קלאסיים!), שקבע כי לוין של "מלכת האמבטיה" לא היה אנטי-ממסדי יותר או פחות מהאזרח הממוצע בישראל של ימי מלחמת ההתשה. כן הותר לפרסום שגלאי הציג בנושא "מסקנה ברורה". בזאת הכוונה כי ניתן האישור להשלכת ההיסטוריה המקומית לפח. אל השניים הצטרף בשלב מסוים של הערב זוג לוהט: פסיכואנליטיקאית (פסיכואנליטיקאית!) שדיברה על התת-מודע של לוין, והד"ר ניסים קלדרון (תואר ד"ר!) עם היגד נחרץ כי מחוץ לפוליטי לוין הוא "אם לא שפרכצי אז פשישפש. אם לא גרפעס אז נוד". קלדרון, כך נכתב, עובד בימים אלה על ספר בנושא. נשמע מבטיח.

מעניינת במיוחד ומעוררת לתגובה היתה הופעתו בכתבה של הספק המתעקש כי גאון ישראלי צריך להיות גאון בכל העולם - מעין טרוניה אולטימטיבית של אם פולניה שכמו לקוחה מאחד ממחזותיו של לוין. זאת תהיה למפקפקים כהוכחה ניצחת, על משקלם הבינלאומי של עמוס עוז, א. ב יהושע וגרוסמן בע"מ. מבלי להידרש לאבסולוטיות דבילית של כן או לא גאון, ולא במנותק מן העובדה שפעל במדיום נגיש וסקסי הרבה פחות, לא מסובך במיוחד להבין שהחומר של לוין לא "נמכר" בחו"ל מאחר ולא מכר רק פוטוגניות של ישראליות, או "אחרות", על פי דרישת השוק. בין היתר מכר לוין לקהל שירה דרמטית של קיומיות, וזו מפיו של יוצר ישראלי מעניינת את האנגלי, לדוגמה, הרבה פחות מזו היוצאת מפיו של אנגלי. לו, תודה לאל, יש את האנגלית, וגם את כל פק"ל תרבות אירופה של אבות אבותיו.

רגע של רצינות. תזות נגדיות צריכות להיכתב ודעות סותרות צריכות להישמע, ובוודאי שלא כל יצירותיו הרבות של לוין שיקפו רמה אחידה. אולם בלתי-ניתן להתווכח עם קשקושי ביצים, ארוזים לצרכן הלמדן בהילה פסבדו-אקדמית. לא ברור מאיפה בכלל מתחילים להתייחס לכלל אמירות מטורפות שכאלה, ואם בכלל כדאי. אך אם זה חוד החנית האקדמי האנטי-לויני (בכל זאת, רבותיי, יש לנו פה עסק עם תואר ראשון, תואר שני, דוקטור ופסיכואנלטיקאית), אזי שינוח בשלווה על משכבו, אף שבהסתמך על יחסו למבקריו בחייו, כנראה שלוין היה עושה זאת בכל מקרה.

הנימה בסרטון "אפילו הבוץ היה מתוק", דיוקן אוורירי לדמותו של חנוך לוין בו תוכלו לצפות ביום שני בטלוויזיה, הפוכה לגמרי מזו שהופיעה בכתבה, די מעריצה למען האמת, ובשל כך מדלג הסרט בקלילות רבה מדי מעל שאלת חשיבותו של חנוך לוין למפעל המחזאות ולדרמה העברית. זו לא נקודת מוצא טובה יותר בהקשר הנוכחי. כצפוי, דוקומנטרי על לוין יכול להתבסס רק על ראיונות עם אנשים שחיו ועבדו איתו, ברובם שחקנים, ומבחינה זו גלריית המרואיינים משביעת רצון. ניכר בסרט כי גדולתו של לוין כבמאי של שחקנים אינה פחותה מזו של לוין הכותב, והסרט מעביר יפה את הקשר שהתפתח ביניהם וממחיש את היכולת שהיתה ללוין לקרב שחקן אל הטקסט.

הממד "האינטלקטואלי" של הסרט לוקה מעט בחסר, כי אינו מציג למתעניין המתחיל את מפת התיאטרון הישראלי. הד"ר גד קינר מדבר על מהויות מרכזיות בעבודתו, אבל חסרה תשובה טובה לשאלה מה הביא לוין לתיאטרון הישראלי שלא היה שם קודם, ולא רק מהזווית הגבי עמרנית. מטרה נוספת שעמדה בפני התסריטאית אורנה בן-דור היתה לסמן את השינוי הדרמטי שחל במסר הלויני תקופה קצרה לפני מותו: לא עוד משאלת מוות, כי אם שאיפה לחיים. גם הנקודה הזו, אולי המעניינת ביותר במסגרת הקשר שבין כל יוצר ויצירתו, נותרת מפוספסת ומוקדש לה רגע בודד. נדמה שהמילים הפשוטות שכתב ב"ההולכים בחושך" מ-98' - לדעת חלק מאוהביו הגדול שבמחזותיו בשנותיו האחרונות - מסבירות את צפונות ליבו באותם ימים מספיק טוב:

דמו לכם את המוות: דמו לכם לא-כלום,
ואז דמו עוד פחות, דמו חושך מוחלט,
ואז דמו חשוך עוד יותר, דמו את מה
שאינכם יכולים לדמות, דמו כל מה שהכרתם,
את הנשים, הגשם, הלחמניות, השמש,
והוסיפו להם את התואר "לא",
לא-גשם, לא-שמש, לא-לחמניות, לא-נשים,
דמו את כל זה ומחקו גם את הדמיון,
כי נגמרים הצורות, הצלילים, התחושות,
ואל תפחדו, נמחק גם הפחד,
נגמרות גם המילים, גם מילות השלילה,
נמחקת המילה "לא", נמחקת המילה "אין",
גם האינות איננה, והלא-כלום מוכפל,
לא תוכלו לשוות בנפשכם עד שתגיעו,
וכשתגיעו – לא תוכלו עוד לשוות.


* הסרט "אפילו הבוץ היה מתוק" משודר בערוץ 8 ביום שני, 12 באוגוסט, בשעה 21:30