אל תצפו להפתעות. בהופעה של פיטבול שהתקיימה אמש (שני) בגני התערוכה לא היו סולואים של גיטרה, לא ביצועים מלאי נשמה ואפילו לא תצוגת פלואו מרהיבה. פיטבול בא לספק לקהל הישראלי בדיוק את מה שהוא מבטיח כבר מעל לעשור בכל אחד מהשירים שלו מסיבה. כל תנועה, מילה או צליל שנראו בהופעה יועדו לרגעים הרבים שבהם הקהל ירים את הידיים באוויר ויצעק. לא משנה מה, העיקר שיצעק.
לפיטבול, האיש שהעשה את הקטע הזה של למלמל מילים לא מובנות על ביט דאנס רפטטיבי עוד כש-Psy רקד מול קליפים של מייקל ג'קסון, יש נוכחות במתית סוחפת. על אף שהוא נראה כמו פרומו ל"מותק, כיווצתי את הווין דיזל", מר ארמנדו כריסטיאן פרז ומשקפי השמש שלו ניצבו במרכז הבמה הרחבה, חיוך קטן פעם בכמה שירים והופ, קדימה היד למעלה וללהיט הבא. במסגרת השעה ורבע של המופע, על השעון, דחס פיטבול 37 שירים באותו האופן שבו די.ג'יי קוצץ וחותך סט מהודק. פיזמון, בית במקרה הטוב ויאללה לקטע הבא. אפילו הפורמט הישן של "שיר שלוש דקות" כבר לא תקף בזמננו ופיטבול מבין זאת היטב. הוא חש את הקהל, ועל אף שלא נראה שיש לו כל שליטה על קצב המופע שהודק עד הפיפס האחרון, הוא כן התאמץ לעשות רושם של מנהל הזירה.
הקהל מצידו הגיע בשביל להיטים. לפיטבול יש לא מעט, אבל נדמה שאם הצפצוף שברקע לא היה מוכר לרובם, הם לא קפצו. מצד שני, כשהיה צריך לקפוץ, ביתן 1 המלא נראה לרגע אחד כמו מיאמי, מינוס האותנטיות, המאבק וצבעים החמים. למעשה, רוב הצבעים שנראו בהופעה היו זוהרים, בין אם ממשקפי תריס שהפכו לפריט מאוס בערך שנה לפני שיצאו ומשום מה עשו קאמבק דווקא בקהל, ובין אם בתאורה המוגזמת שהופנתה לעבר הבמה וממנה אל הקהל.
הפירוטכניקה, חלק חשוב מאוד במופע שאין בו הרבה תוכן, היתה יפה ביותר. אל שני המסכים שבצדדים התווספו ארבעה מסכים גבוהים ומסך אחד מרכזי מאחורי המיין איוונט. הפריט הזה התברר כחשוב מאין כמוהו במהלך השירים הרבים שבהם פיטבול מבצע את אחד מעשרות שיתופי הפעולה שלו ומה לעשות, ג'ניפר לופז/כריס בראון/אשר/כריסטינה אגילרה בדיוק לא היו זמינים. בדי.ג'יי סט החי שהוא פיטבול זה לא משנה, הוא יעבור מספיק מהר לשיר הבא ברשימה.
היו שם גם שבעה נגנים, אבל כפי הנראה הם חלק מהפירוטכניקה, מכיוון שלא נראה בשום שלב שהם מצליחים להישמע מעבר לבאסים האלימים של פיטבול, וזה יאמן דווקא לזכות הסאונד המוצלח. אם נהיה כנים, הם תרמו פחות למופע מארבע הרקדניות המגוונות אתנית של פיטבול על כל תלבושותיהן. רגע, זה לא רק סליז. הנה פיטבול צועק בספרדית ומלהיב כל מי שחזר מטיול בדרום אמריקה ועדיין זוכר איך אומרים "איפה מתארגנים כאן בהוסטל". באותה המידה הוא היה יכול לעלות על במה עם מגה-פון כמו דייב שאפל באותו מערכון מפורסם שבו הוא מרקיד את בני כל הגזעים.
היה רק רגע אחד בהופעה שבו המקצועיות ההפקתית התפספסה במעט, כנראה אפילו ללא אשם ממשי. למשך עשרים דקות קצרות המסך המרכזי, זה שעד אותו הרגע הקרין קליפים שתאמו ללהיטים או את מילות הפזמון הגם ככה קלות בפונט ניינטיז טיפוסי, הוחשך. המופע נמשך במקצועיות רבה ולא הורגשה אפילו מכה בכנף, אבל משהו בחור השחור והמרובע שעמד מאחורי הבמה חשף קצת את המסיכה הגדולה בהופעות שכאלו. פתאום פיטבול התגמד, הרעש נחלש והמופע נראה מצועצע יותר. זה בסך הכל ספקטקל אור-קולי מרשים. אבל מה זה משנה? נשמה, רק לעשות רעש!