ביום חמישי הקרוב, תחנת הרדיו שלנו עורכת את האירוע הגדול הראשון שלה. ביחד עם מועדון הבלוק והלייבל החדש מבית אנובה, BLDG5, אנחנו מאוד נרגשים לצאת מהאולפן ולבוא לפגוש אתכם, לחגוג ביחד אתכם את הקיום שלנו כבר כמעט שנה וחצי באוויר. מטעמי נוחות נקרא לזה מסיבת יום ההולדת הראשונה שלנו, אוקיי?
האורח המרכזי שלנו בערב הוא דרו לוסטמן, שמוציא מוזיקה כבר שבע שנים תחת השם FaltyDL. לוסטמן הוא אמריקאי תושב ניו-יורק, ואחד הכוכבים הכי גדולים של סצנת האלקטרוניקה האנגלית בשנים האחרונות.
כל מי שמתעניין קצת במוזיקה אלקטרונית מכיר את הסיפור הרגיל של הז'אנר: מפיק מוזיקה אירופאי שמדבר בעיניים מצועפות על ההשפעה האדירה שהיתה לדטרויט, שיקגו וניו יורק על המוזיקה שלו. אם רק היה נולד הומו שחור עם מכונת תופים ביד, ולא, נגיד, גרמני סטרייט עם לפטופ. או אנגלי בי עם אייפד.
הנהירה האירופאית הזו אחרי שורשי הדאנס האלקטרוני ה"אמיתי", הופכת לגל של נוסטלגיה שמטביע את החדשנות, החדשנות שהיתה כוכב הצפון של כל הגיבורים אותם הם מעריצים ומנסים לחכות.
בינתיים, דרו לוסטמן האמריקאי מקשיב למוזיקה שיוצאת מלונדון, עיר חשובה לא פחות בגיאוגרפיה של הז'אנר, ומוצא שם את הצלילים שנותנים לו השראה. לוסטמן שואב אותה ממה שנקרא רצף ההארדקור (The Hardcore Continuum), מונח שמנסה להתייחס לכל הז'אנרים שיצאו מאנגליה אחרי גל ההדף של הג'אנגל בתחילת הניינטיז טו סטפ, יו-קיי גאראג', יו-קיי פאנקי, דאבסטפ, פוסט-דאבסטפ ומה שנקרא סצינת ה"באס".
המוזיקה של FaltyDL יצאה כמעט בלעדית בכמה מהלייבלים החשובים של הסצינה הבריטית: Planet-Mu, Swamp81, Ramp, ועכשיו גם בנינג'ה טיון, הבית החדש. היתרון הגדול שלו הוא דווקא האאוטסיידריות שלו. בעוד מפיקים אנגלים שמזוהים עם צליל מסוים יהפכו בדרך כלל למיסיונרים בעל כורחם של המיני-סצינה אליה הם שייכים, דרו לוסטמן בורר ומרכיב את מה שמתאים לו. מטייל בין מקצבים, שואל רעיונות מפלואטינג פוינטס ומפירסון סאונד, קורץ לפור טט ולג'יימי XX, אבל תמיד שומר על זווית אישית מעניינת פרשנות שלו לסצינה האנגלית, עם אוזן למלודיות רכות וחוש לגרוב יוצא דופן.
עם שלושה אלבומי אמן והמון סינגלים בין לבין, אנחנו בטוחים שלוסטמן עוד יחזור לכאן גם בעתיד. תעשו לו קבלת פנים יפה.
קטע קלאסי, מחוות טו סטפ לעיר שעיצבה את הטעם המוזיקלי שלו:
(נדב רביד)
יות' לאגון + ביץ' פוסילז
הקליפ המעניין של השבוע מגיע מיות' לאגון (Youth Lagoon), שם הבמה של מוזיקאי שבמקרה גם מגיע ממש בקרוב להופעה בארץ, וגם הוציא השנה אלבום נפלא. האלבום הראשון של המוזיקאי הזה מסן דייגו, "The Year of Hibernation", יצא ב-2011 והיה תקליט קטן, אמביינטי ומרחף, שהתכתב במידת מה עם מה שעשו אז מוזיקאים כמו Washed out ו-Neon Indian, אלה שכונו אז צ'יל-ווייב או גלואו-פיי.
האלבום השני שלו, שיצא השנה, הוא כבר סיפור אחר. יותר רוקי, יותר מחופספס, אבל לא פחות קטן ואישי. "Wondrous Bughouse" הוא סוכריה עצובה, שמחביאה לב סדוק וביישנות בתוך לחנים חצי-מתוקים ופסיכדליה סיקסטיזית, שמלכלכים בעדינות את הצ'יל-ווייב שהביא אותו עד הלום. הניגוד בין האווירה הכמעט מנחמת שבשירה של יות' לאגון לבין תחושת האימה שנגררת בצילם של השירים, מקבלת המחשה בקליפ האנימציה החדש לאחד משירי האלבום, "Raspberry Cane". מחד, הכל קורה פה נורא לאט. הדמויות משדרות עגמומיות חמודה ואפשר כמעט לטבוע בטריפיות. מאידך מגיעה האימה ברגעים מלחיצים של ממש.
ואם כבר האינדי-פופיות המסוימת והמשובחת הזאת של יות' לאגון, שיופיע בברבי בתל אביב ב-5 בנובמבר, כחודשיים לפניו תופיע באותו מקום להקת האינדי-פופ בית' פוסילז (Beach Fossils). החבורה הזאת מגיעה מברוקלין, אבל מזכירה הרבה יותר להקות בריטיות שפעלו בתחילת הניינטיז. זה לא חדש שילדים אמריקאים מגלים בעשור האחרון את יופיו המוזיקלי של השוגייזינג הבריטי מסוף האייטיז ושל להקות המאדצ'סטר הגרוביות מאותה תקופה, אבל זה ממשיך לעשות נעים. הנה קליפ מטריד ויפה למדי שלהם מלפני שנתיים.
(קוואמי)
