לא קל להצליח לנסח תחושות העולות מביקור בבניין כלשהו. מדובר בחוויה סובייקטיבית שקשה לתאר במילים מדויקות. אבל מי שמוצא את עצמו מבקר לעיתים תכופות בתחנה המרכזית, בוודאי ירגיש שלמעשה לא מדובר בבניין: מביקור לביקור מתחדדת ההבנה שזו למעשה בועה, או אם תרצו יקום מקביל שמתקיים באופן עצמאי לחלוטין בליבה של תל אביב.
המצב הזה הוא ככל הנראה תולדה של כמה גורמים שפועלים יחד. גודלה העצום של התחנה כמו שלושת מגדלי עזריאלי דחוסים יחד על פני שבע קומות הופך אותה לישות שלא ניתן לשלוט בה לחלוטין ללא צבא של אנשי מנהלה ותקציבי עתק (מה שכידוע לא קיים בתחנה). העובדה שאין כמעט חלונות המקשרים בין העיר לפנים הבניין תורמת גם היא לניתוק המוחלט בין השניים. נוסף על אלה, גם הסביבה המלאה בעשרות אלפי אנשים המגיעים מתרבות זרה, מנסחת מחדש את מערכת החוקים החברתיים המתקיימים בתחנה. לתחנה יש אופי משלה, כללים משלה, התנהלות עצמאית לחלוטין ואפילו אקלים משלה, שכמעט ולא מושפע ממזג האוויר שבחוץ.
על אף המוניטין הבעייתי שיצא לבניין, החתך שלו פשוט למדי: חלל מרכזי ארוך במרכז המוקף בשדרת חנויות. למעשה, חתך כמו של כל קניון שנבנה בימינו. שלוש בעיות עיקריות הופכות את הבניין לבלתי אפשרי להתמצאות. הבעיה העיקרית היא הניתוק המוחלט כמעט בין הכניסות הראשיות (אלו הממוקמות על רחוב לוינסקי) לבין החלל המרכזי. קשה למצוא אותן או להגיע אליהן והן לא מצליחות להוות נקודת ייחוס משמעותית. בעיה נוספת היא מערכי התנועה (מסדרונות, רמפות וגרמי מדרגות) שממוקמים באלכסון ביחס לכיוון הבניין ותורמים לאיבוד אוריינטציה. על שני אלה אפשר להוסיף את העובדה ששני אגפי הבניין, זה שנמצא על רחוב לוינסקי וזה המאונך לו (על רחוב צמח דוד), ממוקמים בהפרש של חצי קומה, כך שבכל פעם שעוברים מאחד לשני, גם משתנה המפלס.
כל אחד מהעקרונות האדריכליים האלה קיים גם בדיזינגוף סנטר המוצלח. גם לסטנר לקח כמה שנים להפוך לסיפור הצלחה, אך בסופו של דבר האדריכלות המבלבלת שלו דווקא הצליחה לשחק לטובתו ולהפוך אותו למרחב ציבורי עשיר ומרתק. בתחנה המרכזית, לעומת זאת, המבוך האדריכלי רק גרם להסתגרות.
יש כמה אבות למצב הנוכחי והעגום שבו שרויה התחנה. עיריית תל אביב, למשל, שמאז הקמת העיר בחרה שלא להפנות משאבי פיתוח לעבר הדרום והמזרח. כמות העוולות התכנוניות שנעשו בשכונות אלו היא עצומה והתחנה היא רק אחת מהן. מטבע הדברים, כאשר השכונות שמסביב לא זוכות לטיפול נאות (חברתי ותכנוני), גורלה של התחנה נידון להיות דומה.
גם תכנון המבנה עצמו היה בעייתי מלכתחילה. התחנה המרכזית הייתה הגדולה ביותר בעולם ביום פתיחתה (כיום היא מדורגת במקום השני), ועד היום קשה להבין איך לא היה מי שיזעק לנוכח ההחלטה להקים תחנה כה מגלומנית במדינה שמונה פחות תושבים מכל מטרופולין בינלאומי גדול. כמות כזו של כלי רכב כבדים, של פיח ובטון, לא יכולה להיטיב עם אף שכונה. מסלולי האוטובוסים, שעוברים, פשוטו כמשמעו, בסלון הבתים הסמוכים, הם פשע תכנוני שלא ייתכן במדינה מודרנית מתוקנת.
כרגיל, גם המדינה אשמה, בכך שהסירה מעצמה אחריות ניהולית ואפשרה ליזם פרטי לבנות את התחנה. יזם המונע משיקולים כלכליים, שעלול להיקלע לבעיות כלכליות, לא יכול היה לקבל מנדט על המרכז התחבורתי שהיה אמור להיות החשוב ביותר בארץ.
השבוע ימלאו 20 שנה לפתיחת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. המבנה הגרנדיוזי פתח שעריו לציבור באוגוסט 1993, אחרי 30 שנות תכנון וסחבת. מקץ שני עשורים, הגיע הזמן להודות באמת הלא פשוטה ולהניח את הפנטזיות מאחור בניין התחנה המרכזית לא יזוז לשום מקום בעתיד הנראה לעין. הסיבה לכך פשוטה: תהליך הפירוק של התחנה יימשך שנים, יהיה יקר לאין שיעור ויהפוך בקלות לאסון אקולוגי. למעלה מ-200,000 מ"ר של בטון לא יעלמו מעצמם.
בהתחשב באוזלת היד של עיריית תל אביב (חישבו כמה מאות מיליונים הושקעו רק לאחרונה בשיפוץ הטיילת ובבניית כיכר בקצה שדרות רוטשילד, ולא בשכונות הדרום-מזרחיות שזקוקות לכך), ובחוסר לקיחת האחריות של המדינה (הן של משרד התחבורה והן של משרד הפנים שממשיך להזרים מהגרי עבודה לאזור), נראה כי הישועה לא תגיע מלמעלה, ובטח שלא בקרוב.
לאחרונה נראה כי יש התעוררות מסוימת בתחנה. ההנהלה מנסה, ואף מצליחה לפעמים, למשוך לשם אמנים, מעצבים, תערוכות ועוד אלמנטים של תרבות גבוהה. אבל גם כל האמנים בתל אביב לא יצליחו ליצור אימפקט משמעותי על התחנה. בהינתן שתי בעיות שנראות לא פתירות אוכלוסייה מוחלשת ומהגרי העבודה מצד אחד ומבנה התחנה מצד שני נראה כי הדרך היחידה להגיע לפתרון ריאלי, כזה שלא מערב מיליארדי דולרים וטונות של חומר נפץ, היא דווקא לחבר בין השתיים.
מי שמוכן להיכנס לתחנה המרכזית ולהשאיר בחוץ חששות ודעות קדומות, לא יוכל שלא ליפול שבי אחר העושר התרבותי שמתקיים שם. דווקא בגלל שהיא נמצאת בשכונה בעייתית ודווקא בגלל שאינה בשליטה, התחנה מצליחה לייצר בתוך עצמה חיי קהילה מרתקים עבור אלו שאין להם מקום במרחב הציבורי המקומי. בין הכנסייה האריתראית למאות התאילנדים שנפגשים מדי שבת בערב והילדים שמשחקים בכדור באזורים השוממים של התחנה, יש בבניין הזה את כל הפוטנציאל להפוך לעולם אחר, במובן החיובי ביותר. חסרונותיה האדריכליים שהופכים אותה לבועה יכולים בקלות להפוך לנכס.
לפני כמה חודשים פורסמו ידיעות בעיתונות על פתיחת קניון עם מוצרים שמיוצרים בסין בכניסה לחיפה. כמה קל לשכוח שכבר יש אחד כזה, אמיתי יותר ועשיר יותר, בתל אביב. צ'יינה-טאון, אריתריאה-טאון, פיליפינים-טאון איזה טאון שרק תבחרו. כמעט בכל מטרופולין גדול בעולם יש רובע מתרבות אחרת. וגם לנו. מתגעגעים לתאילנד? לא צריך כרטיס טיסה. מספיק לקפוץ לקומה הרביעית ביום שבת בערב. יש שם אנשים, אוכל, מוזיקה ושמחת חיים, מהסוג שמצליח להקסים אותנו כשאנחנו בחו"ל. כמה חבל שאנחנו לא מצליחים ליהנות מהם בחצר האחורית שלנו. האם הצלחנו לשכוח שהשפע התרבותי הוא הוא העירוניות במיטבה?
זה אולי לא יפתור את בעיות האלימות והפשע שקיימות בשכונות, אבל זה יכול להיות צעד בכיוון: לקחת שתי נקודות תורפה כמו התחנה והשכונה, ולגרום להן לצמוח אחת מהשנייה. במקום להפנות עורף, לשתף פעולה. אבל זה כנראה פתרון אופטימי מדי, אוטופי מדי, שמאלני-יפה-נפש מדי. אין ספק, עדיף להמשיך לפנטז על בולדוזרים שיעלו על התחנה ועל מטוסים שייקחו את מהגרי העבודה.
מה לדעתכם צריך לעשות עם התחנה? דברו על זה בפייסבוק