פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רוברט דה-נירו חוגג 70: שבעה תפקידים לא מוערכים מספיק שלו

      הכל כבר נאמר על "נהג מונית" ועל "הסנדק 2", אז לרגל חגיגות יום הולדתו ה-70 של השחקן הוותיק והנערץ, הנה שבעה סרטים שלו שדווקא לא זכו להערכה הראויה

      רוברט דה נירו יחגוג מחר (שבת) יום הולדת שבעים, וכל ילד בן שבע שיוזמן למסיבה יוכל לצטט בנקל את רשימת סרטיו הגדולים - "הסנדק 2", "החבר'ה הטובים", "השור הזועם" וכיוצא בזה. היצירות הללו הן חלק אינטגרלי מהקאנון הקולנועי לא פחות מאשר שהן שייכות להיסטוריה של השחקן. אותו ילד לדוגמה, כמו גם כל אדם מן היישוב, יכיר ודאי גם עבודות מהוללות אך קאנוניות פחות של הכוכב – נאמר "היו זמנים באמריקה", "הבלתי משוחדים" ו"מרדף חצות".

      אך בין כל אלה, מסתתרות עוד כמה פנינים של דה-נירו: סרטים משובחים כשלעצמם שגם מתהדרים בתצוגת משחק מעולה שלו, ובכל זאת לא זכו בהערכה הראויה. כיאה לקריירה העשירה והפורייה באופן חריג של הכוכב, אפשר לספור יותר מתריסר כאלה לכל הפחות, אך כיוון שקצרה היריעה, נבחרו כאן שבעה – אחד לכל עשור בחייו. על "נהג מונית" ושאר יצירות הענק שלו כבר נאמר הכל, אז זו הזדמנות חגיגית להקדיש תשומת לב לעוד כמה מן הרגעים המעניינים של אחת האושיות החשובות בקולנוע האמריקאי העכשווי.

      רוברט דה נירו בחגיגות ה-90 לשמעון פרס, יוני 2013 (נועם מושקוביץ)
      האמת, יחסית להיום הוא די צעיר. דה-נירו בחגיגות התשעים של שמעון פרס (צילום: נועם מושקוביץ)

      מלך הקומדיה (1982)

      שיתוף הפעולה החמישי בין דה-נירו והבמאי מרטין סקורסזה זכה לפחות תהודה מקודמיו – לא בגלל איכותו, אלא כיוון שהיה הציוות הראשון שלהם בתום שנות השבעים ותור הזהב של הקולנוע האמריקאי העצמאי, ובעידן שבו הקהל כבר לא נהר לסרטים מסוג זה וגם התקשורת כבר צימצמה את מידת ההתלהבות ממנו. אך במרחק השנים, אפשר להבחין כי מדובר בדרמה קומית מבריקה ומרגשת שהקדימה את זמנה והיתה מהראשונות לדון בתופעת ההערצה החולנית לסלבריטאים.

      זאת, דרך הופעתו העוצמתית ומעוררת החמלה של הכוכב כאדם מעורער הנטפל למושא האובססיה שלו – מנחה לייט-נייט מפורסם. את הדמות הזו גילם ג'רי לואיס האגדי, ובניגוד לדה-נירו, לו כבר לא היו תפקידים גדולים לאחר מכן.

      דה נירו ב"מלך הקומדיה"

      לבו של אנג'ל (1987)

      בימינו, סרטו של אלן פרקר היה מתקבל כמובן מאליו. אך בזמנו, עורר מחלוקת ורתיעה כיוון שהעז לשלב באופן מבעית בין מתח ואימה ולערבב בין טקסי וודי משונים, משגל עתיר דם בכיכובה של ליסה בונה התמימה מ"משפחת קוסבי" והרהורים פילוסופיים ותיאולוגיים עמוקים. הקהל וגם רבים מן המבקרים לא כל כך ידעו איך לאכול את הסרט, ולכן פספסו את העובדה שמדובר ביצירה מתוחכמת ומסוגננת להפליא, שגם איפשרה לדה-נירו להתמודד עם אחד מן התפקידים המאתגרים בחייו - השטן בכבודו ובעצמו.

      דה-נירו ב"לבו של אנג'ל"

      המעריץ (1996)

      יומיים לאחר שיחגוג בשמחה שבעים אביבים לדה-נירו, יציין עולם הקולנוע בעצב שנה למותו של טוני סקוט, שביים אותו בסרט הלא מוערך דיו הזה. בתפקיד דומה לזה שעשה ב"מלך הקומדיה" ובעצם כבר ב"נהג מונית", השחקן נכנס כאן לעורו של אוהד בייסבול שמפתח עניין כפייתי ולא בריא באחד מכוכבי קבוצתו, ומוכיח שוב כי אף אחד לא יודע טוב ממנו לגלם אנשים ממוצעים לכאורה שרק מן המבט בעיניהם אפשר להבין שמשהו איתם לא בסדר ושנוכחותם מבשרת רעות.

      הודות לתצוגות הטובות של דה-נירו ושל ווסלי סניפס בתפקיד הספורטאי, ובזכות הבימוי המיומן כתמיד של סקוט, התוצאה היתה מרתקת וטורדת שלווה. אילולא התמקדה בענף ספורט שמרבית העולם לא מתעניין בו, אולי גם היתה נהנית מחשיפה רחבה יותר מעבר לים, כראוי לה.

      דה-נירו ב"המעריץ"

      רונין (1998)

      עבודתו הלפני-אחרונה של במאי הפעולה הגדול ג'ון פרקנהיימר, וסרטו הטוב האחרון, הם לא רק שירת הברבור שלו אלא בכלל של עולם האקשן הישן והטוב של פעם. מדובר היה במעדן, נטול אפקטים וכוחות-על אך עתיר כוח ומוח. הוא גם ניחן בצוות קוסמופוליטי של שחקנים מכל קצוות תבל, שגילמו שכירי חרב המתאחדים יחדיו. ביניהם בלט דה-נירו, שהוכיח שוב כי המנעד שלו רחב יותר מאשר תפקידים שטניים וחולניים, והוא בהחלט מצטיין גם כגיבור פעולה. כמו שאמר עליו הבמאי שלו כאן, שראה דבר או שניים בחייו וידע להעריך הופעות גדולות – "זה הדה-נירו שהקהל חיכה לראות כבר עשר שנים. הוא גיבור אמיתי".

      דה-נירו ב"רונין"

      הפריצה (2001)

      מפגש הפסגה בין דה-נירו ומרלון ברנדו, בהופעת הפרידה שלו מן המסכים, עורר ציפיות רבות. לכן, מה רבה היתה האכזבה לגלות שסרט העוקץ בכיכובם של השניים לא בדיוק משתווה ברמתו לשני הפרקים הראשונים של "הסנדק". אבל אם לוקחים נשימה ארוכה, ובוחנים את התוצאה כשלעצמה ובפרפסקטיבה, מגלים מותחן שנון ומהנה, עם הופעה ממזרית ועסיסית של חתן יום ההולדת. בתחילת שנות האלפיים התרעמו על כך שהתוצאה לא ברמה של אבני הדרך משנות השבעים, אבל כיום אפשר רק לייחל שנקבל עוד מותחנים באיכות הזו.

      דה-נירו ב"הפריצה"

      שומר המדינה (2006)

      הסרט השני והאחרון עד כה שביים דה-נירו, בכיכובו וביחד עם צוות עשיר ומעולה של שחקנים – מאט דיימון, אנג'לינה ג'ולי, מייקל גמבון, וויליאם הרט וגם ג'ו פשי בקאמבק קצר ונדיר. באנגלית הוא נקרא "The Good Shepard" ויצא בסמוך ל"The Good German" של סטיבן סודרברג, שיצא באותו זמן ועסק גם כן בריגול. אף אחד מן השניים לא היה קל במיוחד לעיכול, והבלבול ביניהם רק הגדיל עוד יותר את מסך הערפל סביבם והעלים אותם. חבל שכך, שכן שניהם מעולים – בעיקר זה של הבמאי/כוכב, שהגיש כאן אפוס מרתק ומלא כל טוב על ההיסטוריה של ה-CIA ושל אמריקה כולה.

      בשנות השבעים דה-נירו זכה לתהילה על כך שהיטיב להראות מה קורה בחצר האחורית של המדינה; כאן הראה שהוא מסוגל גם לפתוח לנו צוהר לחלונות הגבוהים שלה.

      דה-נירו מדבר על "שומר המדינה"

      ללא גבולות (2011)

      בצד שלל ביזיונות מחפירים, בכל זאת היו לדה-נירו גם כמה תפקידים טובים בסרטים ראויים בשנים האחרונות. חלק מהם קיבלו את ההערכה הראויה – למשל "אופטימיות היא שם המשחק", עליו זכה בשנה שעברה במועמדתו הראשונה לאוסקר מזה שני עשורים. על אחרים, לא התכבד במלוא האשראי הדרוש. לדוגמה, מותחן מפתיע זה, המשלב באופן לא שגרתי בין ז'אנר גיבורי-העל, דרמת פשע והמותחן הפסיכולוגי המוסרני. הכוכב הוותיק הזכיר כאן למי שבטעות שכח, כי אם רק מעניקים לו סיטואציות הגונות, דמויות עם תוכן ושורות תסריט עם בשר, הוא יכול להפיק מחומרי הגלם האלה מטעמים ולעשות זאת טוב יותר מרוב השחקנים בדורו וכמובן מרוב אלה שבאו אחריו.

      דה-נירו ב"ללא גבולות"

      דה נירו כבר בן שבעים, אבל כמו שראינו ב"ללא גבולות" ו"באופטימיות", כוחו לחלוטין במותניו. בסופו של דבר אמנם לא עלה על הבמה באוסקר האחרון, אבל איש לא יתפלא אם זה כן יקרה בשנים הקרובות. אפשר רק לדמיין איזה תפקידים גדולים עוד צפויים לו בהמשך הדרך. המונה עוד דופק והשור הזועם עדיין יודע לנגוח.