רעש וסלסולים: עומר אדם בדרכו להפוך לאמן אמיתי

אפשר רק לדמיין איזה דברים ניתן לעשות עם הקול של עומר אדם. הבשר בגרון שלו מזכיר איטליז, עד היום במקום לחתוך ממנו סטייקים משובחים, הוא סיפק בעיקר נקניקיות או מקסימום המבורגרים תעשייתיים. ההחמצה גדולה בעיקר מהסיבה שעומר אדם נמצא בשלב שהוא עדיין חומר ביד היוצר. השאלה היא רק מי היוצר. עד היום נראה שהמטרה העיקרית של אדם היתה להיות זמר טריבונה. כזה שאפשר לבצע את השירים שלו במקהלה עצומה של אלפים. למוזיקה המסתלסלת היה בעבר את ג'ורג' בר שתפס את הבלטה הזאת. עד היום כמעט בלתי אפשרי להעביר חתונה בלי הגרסה שלו ללהיט הקלאסי "מברוק עליק", למרות שעשרות זמרים אחרים הקליטו אותו גם.

באלבום "מוזיקה ושקט" נראה שהניסיון הוא להפוך את עומר אדם לסוג של ג'ורג' בר. זה רעיון לא רע, יש לאדם את התכונות להיות אחד כזה. אחד הלהיטים הגדולים של בר היה "אוי אוי אוי" ואילו אדם שר את "וואי לי". התוצאה דומה. שירים שרחוקים מאוד מלהעשיר אותנו בתובנות חדשות על העולם ויחד עם זאת מאוד אפקטיביים ברחבת הענטוזים. עשרות השנים שמפרידות בין ג'ורג' בר לעומר אדם נלקחו בחשבון על ידי מפיקי האלבום "מוזיקה ושקט", ואפשר לשמוע את הניסיון בכל זאת להתקדם.

עומר אדם הוא זמר נטול פחד, מין ג'ורג' בר למתקדמים. סביר להניח שגם הוא יודע ש"וואי לי" זה בקושי שיר ולמרות זאת הוא מתחבר מאוד לגרוב שלו. לא בטוח שמדובר רק במחשבה מסחרית שאומרת "לא אכפת לי הביקורות, הקהל יעוף על זה". עומר אדם באמת מתחבר למערכת העצבים של השיר והלך עם הלב שלו, כמו אמן אמיתי. כך גם עם "תל אביב" שקורץ לעבר הקהילה הגאה. עומר אדם לא מנסה להיות נחמד וגם לא עוצר במקומות שזמרים אחרים מפחדים ללכת אליהם.

השירים ב"מוזיקה ושקט" מאוד הומוגניים. אחד מתחבר לשני. יש קונספט ואין רצועות שממש תלושות ממנו. גם כשיש מקרים בהם נדמה שהוא הלך טיפה רחוק עם שירים כמו "משוגע" ו"טירות שבורות", מיד לאחר מכן נרשמת חזרה לתלם. באותה מידה שהשירים הקצביים באלבום ברורים, כך גם השקטים. כאן עומר אדם הלך על הדיכאון. ממש בכי, אולד סקול. "שקט" שפותח את האלבום, "מתקרבת מתרחקת" שמגיע אחריו וכמובן "מאמי זה נגמר", מתכתבים בגלוי עם זמרי הנשמה של תחילת שנות התשעים. ההבדל הוא בגישה לחומרים. היחס אליהם הוא מכובד. ההפקה המוזיקלית עשירה, רצינית, אותנטית ולא מחפפת.

היכולות של עומר אדם עדיין רחוקות ממיצוי. למרות זאת, "מוזיקה ושקט" עושה צעד משמעותי לעבר המטרה הזאת. גם אם יש לא מעט נפילות, הן מתקבלות על הדעת נוכח אורכו של האלבום, 19 רצועות והנכונות להסתכן.

"חובי" זה אהובי בערבית ונטלי פרץ ממשיכה עם הצליל הערבי שנשמע הקיץ בבירור במחוזותינו. השיר קליל, קליט, קורץ וממזרי. יש בו את כל התכונות הנכונות שיכולות להפוך אותו ללהיט ולהמשיך את המומנטום המצוין שבו נמצאת נטלי פרץ.

השנים שבהן עבד שי שלום עם הזמר איציק קלה השפיע עליו מאוד. אחרי שהיה שר את "אבאבביי" בהופעות מגיע הסינגל "הקצב מנגן" שגם בו אפשר לשמוע את ההשפעה של קלה. השיר "הקצב מנגן" מאוד מזכיר את "עמנו ישראל" של קלה. הביצוע של שי שלום חם, דוחף ומאוד נכון.

שום דבר בשיר החדש של חיים סוזנה לא עושה אותו "מזרחי" או "תיכוני", בטח שלא "מסולסל", מהסיבה הפשוטה שאין בו סלסולים. "חי מסביב לשעון" הוא שיר שראוי יותר להגדרה "אמצע הדרך". לצערו של סוזנה הוא יוגדר "מזרחי" מכיוון שהוא עצמו מזוהה כזמר "כזה". ההפסד הוא לא רק של סוזנה, אלא גם של הקהל הרחב. או שאולי דרך השיר של סוזנה אפשר להבין עד המוזיקה "המזרחית" כוללת מגוון רחב של צלילים, צבעים וטעמים.

מה דעתכם על הכיוון החדש של עומר אדם? ספרו לנו בפייסבוק