בכל יום יוצאים לעולם עשרות שירי היפ הופ. כנראה אלפים, אם מחשיבים שירים לא רשמיים, רימיקסים וסתם ילדודס שמקליטים על ביט. כתוצאה ישירה מכך, כמות חסרת תקדים של מלל נשפך על ביטים הרבה ממנו נשפך לשווא. בין אם זה עדכון על מגוון הבחורות המרשים שהדובר מכיר, מבחר הרכבים היקרים שהוא מחזיק או מנעד הסמים הרחב שהוא צורך, חלק גדול מהתוכן של עולם הראפ כיום הוא הבל הבלים. אבל במהלך השבוע האחרון, לא מדברים על אף אחד מהם. רק שם אחד עלה על דל שפתיהם ומקלדותיהם של אוהבי ההיפ הופ מאז יום שני האחרון: קנדריק לאמאר.
כל זה קורה מבלי שהראפר המוכשר אפילו הוציא שיר משלו. הקטע של לאמאר בשיר "Control" אמנם תופס חצי משבע הדקות של השיר, אבל משאיר אבק בסגנון יוסיין בולט לביג שון, שהשיר הוא בכלל קטע בונוס מהאלבום הקרב שלו, ולג'יי אלקטרוניק שכולם המתינו לשמוע ממנו. למעשה, לאמאר כל כך דומיננטי בשיר שתוך פחות משעה מרגע שיצא כבר עלתה ליוטיוב גרסה ערוכה שכוללת רק את הבית שלו. מי צריך את הקשקושים מסביב?
אבל הבית הבודד הזה לא פוצץ את האינטרנט בגלל שהוא מתעלה על אלה שלצידו. הסיבה שהשיר זכה לתגובות טוויטר נלהבות מכמה מפלצות היפ הופ (בין היתר פאף דדי, מיסי אליוט, ביג דדי קיין, ג'ואי באדאסס ואפילו פיל ג'קסון ולברון ג'יימס) היא חד משמעות הבית הזה מגלם את ההיפ הופ. לאמאר מצליח, בבית אחד, לקרוא לעצמו המלך של ניו יורק (על אף שהוא המייצג המרכזי של החוף המערבי נכון להיום), להניח את עצמו באותה השורה עם טופאק וביגי ולהזהיר את כל הראפרים הצעירים שמסתובבים עכשיו שגם אם הם החברים שלו, הוא עומד לרצוח אותם כדי להגיע למקום הראשון.
ההבדל בין איומי הרצח בבית הזה לבין כל איומי הרצח הרגילים שנורים בכל שיר ראפ שני, הוא שכאן אין מקום לפרשנות לאמאר מדבר דרך המוזיקה, וכך הוא גם מתכנן לפעול. הוא לא גנגסטר צעצוע שטוען שהוא מחזיק רובים; הוא בחור צעיר, רעב ומוכשר שמצליח בעזרת הכתיבה, הפלואו והאנרגיה שלו לייצר את אחד מהבתים המרשימים של השנה, אם לא של העשור. הוא לא נמנע מלציין ישירות את ג'יי קול, אסאפ רוקי, דרייק, טיילור דה קריאייטור ועוד מספר קולגות. יש מי שראה בזה דיס, אבל הדיס האמיתי מכוון כלפי אלה שלא הגיעו לרשימה.
לאמאר, במודעות רבה, מתעסק בבית הזה בחומרים שמהם עשוי ההיפ הופ. לאורך 40 שנותיו, תחרותיות היתה הקטליזטור המרכזי בשיפור מלאכת ה-MC. המיומנות הנדרשת להנחת מילים חורזות בתבניות שונות ומיוחדות, התפתחה לאורך השנים כמעט ללא היכר, ולא בכדי כשמאזינים כיום לראפ אולדסקול הוא נשמע איטי, בסיסי ולפעמים גם טיפשי. התחרותיות הזו בין ראפרים, שלפרקים זכתה לשם העסיסי ביף או דיס, דאגה להשאיר את כל הראפרים בערנות גבוהה. בסגנון שמתפתח במהירות האור, מספיק שאתה ממצמץ וכבר יגיע מישהו צעיר יותר לגנוב לך את המיקרופון.
התגובה של B.O.B לבית של לאמאר:
התגובה של ג'ואל אורטיז:
התגובה של לופה פיאסקו:
התגובה של ג'ו באדן:
ישנן מספר דוגמאות נאות לאופן בו זירת הגלדיאטורים של ההיפ הופ עזרה לפתח את האגף המוזיקלי של התרבות, אבל הברורה ביותר, וגם אחת מהמוקדמות, התרחשה כמה שנים לאחר המצאת הסגנון וכמה שנים לפני שפרץ למיינסטרים. ב-1981 ההיפ הופ היה עדיין עולם למביני עניין (קרי שחורים), אבל כבר החל להיות מחוזר על ידי חברות תקליטים. התוצאה היתה מסיבות שבהן נתנו לכמה ראפרים מוכרים באופן מקומי לשלהב מעט את הקהל ולהתחרות ביניהם על מי מלהיב אותו יותר.
ביזי בי סטארסקי היה אחד כזה. מסוג הראפרים הראשוניים שהשתמשו שוב ושוב באותן שורות, שנדמה שנשאבו משירי ילדים גנוזים. "השם שלי הוא ביזי בי ואני בחור מסיבתי" וגו' כל קשקוש שרק יזיז את הקהל. הוא תמיד היה זוכה בתחרויות הפנימיות, בעיקר בזכות שורות כמו "כל מי שאוהב את אמא שלו שיצעק". באחת מהתחרויות עשה ביזי בי טעות והתרברב קצת יותר מדי, כשטען שהוא יכול לנצח כל אחד, גם את מנחה הערב. המנחה באותו הערב היה ראפר צעיר בשם קול מו די שמאס בסגנון הנושן, ששמע על הבמה ממי שבבירור עמד לנצח גם את הערב הזה.
כפי שאפשר לשמוע בקסטה ששרדה מאותו הערב, קול מו די עלה אחרי ביזי בי ובסגנון מהיר יותר, חד יותר ובעיקר מלא תוכן רלוונטי תקף את האחרון בצורה אכזרית וישירה. הוא ירד, באופן מאולתר לחלוטין אגב, על הסטייל של ביזי בי, על הגישה שלו ועל ההיסטוריה שלו כגנב שורות. הקהל נגנב, תרתי משמע, ומאותו הרגע הסגנון הישן של הנעת המסיבה הפך למיותר. הוא לא נעלם, אבל הפך לסר טעם: הראפרים הצעירים כבר לא רצו להזיז את הקהל. הם רצו לגרום לו לצחוק, להזדעזע או לחשוב. הבאטל ראפ נולד, אבל גם הראפ הלירי, בעל התוכן.
אחר כך, היו עוד קריירות שהושמדו (אם סי שאן על ידי קיי אר אס וואן), קאמבקים מרשימים (אל אל קול ג'יי נגד קאנביס), ריבים בין חברים (אייס קיוב נגד NWA) ואפילו יריבות מרירה ומלאת מתח בין החוף המזרחי למערבי שספק הובילה לרציחת שניים מהראפרים הגדולים אי פעם כל אלו על רקע הרצון להיות הטוב ביותר, לכוון לכתר מבלי בושה. קרבות על הזכות לקרוא לעצמך מלך.
הבית המונומנטלי של לאמאר חוזר למקורות של התחרותיות, לפני הרובים והאלימות הממשית. הוא מחזיר את הכוח אל המיקרופון ותוקף את כל הראפרים שמתעסקים יותר בכדורי אקסטזי או כדורי אקדח מאשר בכדור הארץ שסביבם. בדומה לקול מו די, לאמאר תוקף את הניוון הנוכחי של ההיפ הופ עם בית ששואב השראה מקורפט (מטובי תמלילני הראפ), אמינם (גאון הדימויים הבלתי מעורער) וכמובן מגדולי האומה ביגי וטופאק.
אין לאיש אשליה שהאימפקט של הבית הזה יהיה משמעותי כמו הבאטלים האגדיים של העבר. ראפרי המסיבות ימשיכו להתקיים, לטוב ולרע. אבל עם האנרגיה הייחודית והאומץ המרשים של לאמאר, הוא מחזיר את הראפרים לאולפן, לכתוב מחדש את הבתים שלהם, מציב להם רף גבוהה יותר לעבור ומאתגר אותם, דבר שחסר כיום בעולם ההיפ הופ, שבו הנטייה היא לחזור על טריקים ישנים. זה לא מה שיחזיר את ההיפ הופ לימי השיא שלו, אבל זו בהחלט הגישה הנכונה, וזהו ללא ספק בית נהדר.
מה חשבתם על הבית של לאמאר? דברו על זה בפייסבוק