נדמה שהקשר בין מדפי ספרי הנוער לבין אולמות הקולנוע מעולם לא היה ישיר יותר. "הארי פוטר" הוביל, אחריו הגיע "דמדומים", והוליווד גילתה שכשבני ובנות נוער אוהבים ספרים, הם באמת באמת אוהבים אותם, ומוכנים ללכת אחריהם באש ובמים, אפילו לקולנוע אם צריך. לכן זכויות הסרטה לכל סדרה נחטפות מיד, טריטמנטים נכתבים עוד לפני שהספרים מתפרסמים, וסרטים וספרים המכוונים לאותו קהל יוצאים לקולנוע בתדירות גבוהה למדי. מיעוטם ("משחקי הרעב") הופכים ללהיטים בזכות עצמם. רובם ("יצורים יפהפיים") נעלמים לפני שיזכו לסרט ההמשך המיוחל. ובכולם, כמעט ללא יוצא מהכלל, אפשר לראות את העקבות הברורות של אלה שבאו לפניהם. במיוחד בולט הצורך הכמעט כפייתי להכניס לכל סרט משולש אהבה נוסח "דמדומים" הגיבורה המופלאה צריכה לבחור בין שני אוהבים, שניהם נפלאים בדרכם, ושניהם מאוהבים בה עד כלות. נראה שזה עובד.
ובכן, בפרס חיקוי דמדומים/פוטר הטוב של השנה זוכה "עיר של עצמות". וגם כאן, עצם ההשוואה לסדרה הידועה לשמצה ההיא יכולה להיראות כעלבון, אבל מה לעשות? יש פה נערה בת עשרה שמגלה עולם שלם של יצורי מיתולוגיה הנלחמים זה בזה, מתלבטת בין שני אוהבים פוטנציאליים, ובין לבין יש גם ערפדים הנלחמים באנשי זאב.
למרבה המזל, הדמיון ל"דמדומים" מסתיים כאן. "בני הנפילים" (חלק ראשון מתוך מה שיהיה, בשאיפה, טרילוגיה) מלא במה שאין ב"דמדומים" כלומר, דמויות מעניינות, אקשן, שחקנים עם כריזמה והומור. לילי קולינס המקסימה למדי (שלגיה ב"מראה מראה") היא בת האנוש הרגילה לכאורה שמגלה את העולם הנסתר שמתחת ומסביב לניו יורק, שעיקרו, מתברר, מאבק בין צאצאי המלאכים לבין שדים ובין לבין גם, כאמור, ערפדים, אנשי זאב, קוסמים ובעלי אוב ועוד שלל יצורי פנטזיה. במהרה מתגלה שבעצם יש לה קשר דם אל אותו עולם אמא שלה היתה אחת מאותם לוחמים ברשע, וזו רק תחילתה של סאגה אופרת-סבונית של קשרי משפחה והיסטוריה. סאגה שתגיע אל סיומה, אם בכלל, רק בסרטי ההמשך, אם יהיו. או בספרים.
המעבר מהעולם היומיומי אל בני אור נגד בני חושך קצת פתאומי: מפילים עלינו בתוך זמן קצר את כל המיתולוגיה: הטובים, הרעים, כוחות הקסם והיצורים הקיימים (שנאמר: "כל הסיפורים נכונים"). יש פה גם אנשים שחלק מהעולם לא יכול לראות, וגם ענייני זכרונות מחוקים ומושתלים בקיצור, כל כך הרבה דברים להעמיס על סרט אחד, שכל העסק נשאר מבולגן. בספר זה אולי עובד, אבל כשהעלילה כולה נדחסת לתוך זמן קצר, אין לנו מספיק זמן כדי ללמוד את חוקי העולם הזה, מה יכול ומה לא יכול לקרות בו. אולי בגלל זה, הסרט לא מצליח לגמרי להעניק הרגשה של עולם חדש שלם ומנומק, אלא יותר כמו אוסף של אלמנטים מגניבים שחוברו יחד.
בתור סרט המיועד מפורשות לבני הנעורים, הוא די בוטה, ביחס לקודמיו הסטריליים: כמה מהשדים בו הם יצורי זוועה מבחילים באמת, שנראים כאילו זחלו ישר מתוך סרט של דיוויד קרוננברג. אף אחד לא שומר את עצמו לחתונה - הסרט מאזכר סקס באופן מפורש. הגיוני, ונחמד לראות סרט כזה שלא מנסה להיות נחמד לילדים. למרבה הצער, כשהסרט מנסה להיות רומנטי, הוא הופך למגוחך לא בכוונה, או אולי הוא פשוט מנסה למכור את אלבום הפסקול באופן מאוד בוטה: בכל אופן, לכמה דקות הוא הופך לקליפ מעפן לשיר באווירה לא קשורה. על הרגעים המביכים מפצה ההומור של הסרט: נראה שגם הדמויות קראו את "דמדומים" והערה מתחכמת פה ושם על חשבון הז'אנר עוזרת להפוך את זה לסרט פנטזיה מהדור הבא.
יש מעט מאוד מקוריות ב"בני הנפילים": הוא בעיקר אוסף של רעיונות מתוך סרטים וספרים אחרים. אבל זה לא הופך אותו לרע. הרעיונות השאולים מאורגנים ומבוצעים היטב, הסרט מהנה למדי ונותן מספיק בשר כדי שתהיה סיבה לחכות גם להמשכים.
מחכים ל"בני הנפילים"? ספרו לנו בפייסבוק