פרק ראשון: מתוך "מפלה" של פיליפ רות

    מה קורה כשמאבדים את זה? סיימון אקסלר, שחקן מצליח בן שישים מתחיל להרגיש שהכישרון שלו והמעמד שלו נמצץ ממנו. הקהל, הסוכן שלו, כולם מפנים לו עורף

    • פיליפ רות
    מערכת וואלה! NEWS

    הקסם פג. הדחף נמוג. הוא מעולם לא נכשל בתיאטרון, כל דבר שעשה היה טוב והצליח, ואז קרה הדבר הנורא: הוא לא היה יכול לשחק. העלייה לבמה היתה לעינוי. במקום הידיעה שיהיה נהדר, ידע שייכשל. זה קרה שלוש פעמים ברציפות, ובפעם האחרונה איש לא הפגין עניין, איש לא בא. הוא לא הצליח להגיע אל הקהל. הכישרון שלו מת.

    אם היה לך פעם דבר כזה, ברור שלעולם לא תהיה כמו כל האחרים. לעולם לא אהיה כמו כל האחרים, סיפר לעצמו אקסלר, כי אני מי שאני. אני נושא את זה איתי — את זה אנשים תמיד יזכרו. אבל ההילה שהיתה לו, כל הגינונים והמוזרויות וסימני ההיכר האישיים המובחנים, כל מה שעשה את פלסטף ואת פר גינט ואת ו?ניה — כל מה שה?קנה לסיימון אקסלר את שמו כאחרון שחקני הבמה האמריקאים הקלאסיים הגדולים — דבר מכל זה לא העמיד עכשיו שום דמות. כל מה שעשה אותו הוא עצמו, בעבר, גרם לו עכשיו להצטייר כמטורף. הוא היה מודע לכל רגע על הבמה באופן שאין גרוע ממנו. פעם לא חשב על כלום כששיחק. מה שעשה היטב, עשה מתוך חוש. עכשיו חשב על כל דבר, וכך שחט כל דבר ספונטני וחי — הוא ניסה להשתמש במחשבה כדי לשלוט בזה, אבל הרס הכול. נו, טוב, סיפר לעצמו אקסלר, הוא נכנס לתקופה לא טובה. אף שהיה כבר בשנות השישים לחייו, ייתכן שכל זה יעבור עוד לפני שלא יוכל עוד לזהות את עצמו. הוא לא יהיה השחקן המנוסה הראשון שסבל מזה. זה קרה להרבה אנשים. כבר עשיתי את זה פעם, הוא חשב, ואמצא דרך לעשות את זה שוב. אני לא יודע איך, אבל אני אמצא דרך — זה יעבור.

    זה לא עבר. הוא לא היה יכול לשחק. כל הדרכים שבהן ריתק פעם את תשומת הלב על הבמה! ואילו עכשיו נחרד מפני כל הצגה, והחרדה לא הרפתה ממנו כל היום. את כל היום כולו בילה במחשבות שפעם לא עלו על דעתו לפני שום הצגה: אני לא אצליח לעשות את זה, אני לא מסוגל, לקחתי את התפקידים הלא?נכונים, המשחק שלי מוגזם, אני מזייף, אין לי מושג איך להעביר את השורה הראשונה אפילו. בינתיים ניסה למלא את השעות במאה דברים נחוצים כביכול שהיה עליו להכין: צריך להציץ שוב בקטע הזה, צריך לנוח, צריך להתעמל, צריך להציץ שוב בקטע ההוא, וכשהגיע לתיאטרון כבר היה מותש. וחרד מפני העלייה לבמה. רגע הכניסה שלו הלך והתקרב, והוא ידע שהוא לא יכול לעשות את זה. הוא חיכה לחירות שתפרוץ, הוא חיכה לרגע שיהיה לממש, לרגע שבו ישכח מי הוא ויהיה לאיש שעושה את זה, אך תחת זאת עמד שם, ריק לגמרי, והפגין משחק מן הסוג שיוצא כשאין לך שמץ מושג מה לעשות. לא נותן ולא ממאן; לא קולח ולא מאופק. לילה אחרי לילה המשחק היה לניסיון לצלוח את ההצגה בשלום.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

    חברת איילת גייר
    לכתבה המלאה
    כריכת הספר "מפלה" (צילום: יח"צ)

    זה התחיל באנשים שדיברו אליו. הוא ודאי היה בן שלוש או בן ארבע לכל היותר כשהוקסם מיכולתו לדבר ולהקשיב לדיבור. למן הרגע הראשון הרגיש שהוא שרוי במחזה. הוא השתמש בהקשבה מאומצת, בריכוז, כפי ששחקנים פחותים ממנו השתמשו בברקים וברעמים. היה לו הכוח הזה גם מחוץ לבמה, ובייחוד, בצעירותו, עם נשים שלא נוכחו לדעת שיש להן סיפור משלהן עד שגילה להן שיש להן סיפור משלהן וקול וסגנון שאינם שייכים לאיש מלבדן. עם אקסלר הן היו לשחקניות. הן היו לגיבורות של חייהן. מעטים שחקני הבמה שניחנו ביכולת דומה ליכולתו לדבר ולהקשיב לדיבור, ואף על פי כן כבר אין בכוחו לעשות ולא כלום. פעם היה הצליל נכנס אל אוזניו, ואילו עכשיו היה נדמה שהוא רק יוצא. כל מילה שהגה נשמעה משוחקת במקום מדוברת. הבסיס של מלאכת המשחק שלו היה הדברים ששמע, בלב מלאכת המשחק שלו ניצבה תגובתו לדברים ששמע, ובהיעדר היכולת להקשיב ולשמוע לא היה לו מתוך מה לפעול.

    הזמינו אותו לגלם את פרוספרו ואת מקבת בק?נ?די ס?נ?ט?ר — קשה לחשוב על כפל תפקידים שאפתני יותר — והוא נכשל כישלון חרוץ בשניהם, אבל במיוחד במקבת. הוא לא הצליח לעשות שייקספיר מתון ולא הצליח לעשות שייקספיר מוגבר — והוא עשה שייקספיר כל חייו. מקבת שלו עורר גיחוך, וכך אמר כל מי שראה אותו, כמו גם רבים שלא ראו. "לא, הם לא היו צריכים אפילו להיות פה," הוא אמר, "בשביל לפגוע בך." שחקנים רבים היו ודאי פונים אל המשקה; יש בדיחה ישנה על שחקן שנהג לשתות לפני שעלה לבמה, וכשגערו בו, "אסור לך לשתות," השיב, "מה, ולצאת לשם לבד?" אבל אקסלר לא שתה, ותחת זאת קרס. זו היתה התמוטטות כבירה.

    והגרוע מכול היה שההתמוטטות שלו היתה שקופה לו לא פחות מן המשחק. הסבל היה נורא, אך הוא פיקפק באמיתותו, דבר שהחריף אותו אף יותר. הוא לא ידע איך יגיע מרגע אחד אל הרגע שאחריו, הוא חש כאילו מוחו נמס, הוא נתקף בעתה כששהה ביחידו?ת, לא הצליח לישון יותר משעתיים או שלוש בלילה, אכל רק בדוחק, בכל יום חשב להרוג את עצמו ברובה שבעליית הגג — ר?מינגטו?ן 870, רובה ציד שאותו החזיק בבית החווה המבודד שלו לצורך הגנה עצמית — ועם זאת, כל העסק נראה כקטע מהצגה, הצגה גרועה. כשמגלמים מישהו שמתפרק לגורמים, יש בזה צורה וסדר; כשאדם צופה בעצמו מתפרק לגורמים, מגלם את ק?צו שלו, זה משהו אחר, רווי אימה ופחד.

    מפלה/ פיליפ רות, בתרגום אמיר צוקרמן, הוצאת זמורה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully