לקראת "ג'ובס": מי שונא את עצמו בסרטים ביוגרפיים?

סטיב ווזניאק לא אוהב את "ג'ובס". ייתכן שגם את ג'ובס המקורי הוא לא מאוד אהב, אבל את הסרט "ג'ובס" הוא אוהב עוד פחות. ווזניאק, שותפו של סטיב ג'ובס להקמת חברת אפל, מגולם בסרט על ידי ג'וש גאד. ווזניאק המקורי היה שם באמת, ויודע בדיוק מה מהפרטים המוצגים בסרט נאמן למציאות, ומה לא – ורובם, כך מתברר, לא. בראיון לסוכנות הידיעות בלומברג, ווזניאק קרא לתסריט "מבחיל", והתלונן על כך שהסרט מציג את סטיב ג'ובס לבדו כאליל שאינו טועה לעולם, ואת כל אנשי אפל שמסביבו כמרושעים, חמדנים או טיפשים. העניין, כמובן, לא ממש תואם את המציאות: ג'ובס הצעיר של התקופה שבה עוסק הסרט היה עוד מרחק שנים ארוכות מהגאון השיווקי שהצעיד את החברה לרווחי עתק בשנות האלפיים. אם מישהו אמר לג'ובס בזמנו שהוא טועה, לא בטוח שזה הפך אותו לצר-מוחין שאינו מסוגל להכיר בגאונות אמיתית.

כל זה, כמובן, לא מאוד מפתיע. עובדת-חיים ידועה: בכל פעם שבה סרט טוען שהוא "מבוסס על סיפור אמיתי", הוא לא אומר את האמת. ההצהרה הזאת הודבקה לסרטים שונים ומשונים: לפעמים מדובר בשקר מוחלט (האחים כהן הודו שהכתובית "מבוסס על מקרה אמיתי" בסרט "פארגו" לא הייתה יותר מבדיחה; הסרט הוא בדיוני לחלוטין), אבל גם במקרים בהם הסרט אכן מבוסס על סיפור מהחיים, הוא אף פעם לא "אמיתי". הוא תמיד עובר שינויים ודרמטיזציה בדרך למסך, בדרך כלל במידה שעושה צחוק מהביטוי "סיפור אמיתי".

כשעושים סרטים שמתרחשים בתקופות רחוקות בהיסטוריה, ועוסקים באנשים שמתו מזמן, הצרה היא קטנה יחסית. הסיכון היחיד הוא שאותם אנשים יקומו מהקבר כזומבים ויאכלו את מוחם של הבמאים והתסריטאים. לעומת זאת, כשהופכים אנשים שעודם חיים וקיימים – כמו סטיב ווזניאק, למשל – לדמויות בסרט ה"מבוסס על סיפור אמיתי", מדובר בסיכון חמור הרבה יותר: התקפות אישיות על הסרט, ולפעמים אפילו תביעה משפטית. לפניכם עוד כמה סיפורים אמיתיים על אנשים שמצאו את עצמם ב"סיפור אמיתי" - ולא אהבו את זה.

הסרט הטכנולוגי האחר, "הרשת החברתית", מספר את סיפורו של מארק צוקרברג והאופן שבו הוא ‏הפך את האתר הקטן שהקים, פייסבוק, לאמצעי תקשורת שרבים משווים את חשיבותו לטלפון, ואגב ‏כך הסתכסך עם כל חבריו. הסרט מבוסס בחופשיות על הספר "מיליארדרים במקרה", וגם על ‏פרוטוקולים מבית המשפט, ובכל זאת – ועל אף שכמעט כל הדמויות בו הם אנשים חיים וקיימים ואף ‏עשירים מאוד – הוא מאוד גמיש ביחסו למציאות. כל עלילת המשנה על פיה מקורו של פייסבוק במרירות של צוקרברג בגלל חברה שזרקה אותו (רוני מארה) היא המצאה שהתסריטאי ארון סורקין בדה ‏מליבו.‏

קשה מאוד לומר במקרה הזה מהו בדיוק "הסיפור האמיתי" – מכיוון שהסרט מבוסס, כאמור, על התנצחויות משפטיות ‏בין אנשים שלכל אחד מהם גרסה משלו לסיפור, וכל אחד מהם טוען שהוא הגיבור, והאחרים הם הנבלים. למרות זאת, אפשר לומר במידה רבה של ‏וודאות שאדוארדו סברין – שייעץ בכתיבת התסריט - אינו תמים ונגזל כפי שהסרט מציג אותו. סברין לא היה, כמוצג בסרט, חברו הקרוב של צוקרברג, הניהול שלו היה כושל, ונטען שבזמן "חיפוש המשקיעים" שלו בניו יורק ‏הוא עסק בעיקר בבילויים בזמן שהאתר כמעט התרסק כספית.‏

אשר למארק צוקרברג עצמו - הוא טען שהסרט שוגה בכל פרט ופרט לגביו מלבד הבגדים שהוא נוהג ללבוש. ‏האם צוקרברג באמת מניאק צמא לאהבה, כפי שהסרט מציג אותו? ייתכן, וייתכן שלא. אולי ההישג המרשים ‏ביותר בנוגע ל"הרשת החברתית", אפילו יותר מהאוסקרים והפסקול של ניין אינץ' ניילז, הוא שלמרות שכל כולו סיפורים מאוד לא מחמיאים על אנשים חיים וקיימים, הסרט הצליח איכשהו ללכת בין הטיפות ואף אחד מהמוצגים בו, כולל צוקרברג עצמו, לא הגיש נגד מפיקיו תביעת דיבה.

קבוצה של סטודנטים מבריקים למתמטיקה ב-MIT החליטו לנצל את הידע שלהם למטרה מעשית: הם התחילו לשחק בלאק-ג'ק. בניצול של טכניקות פשוטות למדי ל"ספירת קלפים" הם יצאו למסע כיבוש בין בתי קזינו, ועשו בדרך המון כסף. הסיפור האמיתי עובד באופן חופשי לספר מאת בין מזריק (שכתב גם את הספר עליו מבוסס, כביכול, "הרשת החברתית"), והספר עובד, גם הוא באופן חופשי, לסרט "21" עם קווין ספייסי.

הדרך הפתלתלה שעשה הסיפור מהמציאות אל המסך גרמה לכך שלסיפור שהוצג על המסך היה מעט מאוד קשר למה שקרה במציאות, מלבד הרעיון הבסיסי. ובכל זאת, מכיוון שהסרט מתהדר בהיותו מבוסס על סיפור אמיתי, הבדל אחד בינו לבין המציאות בולט מאוד: במציאות (ובספר), הקבוצה שהפילה את הקזינו היתה מורכבת כמעט כולה מסטודנטים אסיאתיים. הצוות בסרט, כמובן, מורכב משחקנים הוליוודיים אופיינים – כלומר, לבנים כשלג דאשתקד. האסיאתיים היחידים בסרט קיבלו תפקידים שוליים ומגוחכים. הסרט הפך לדוגמה קיצונית לגזענות הסמויה של הוליווד, המתבטאת ב"הלבנה" של כל בני הגזעים האחרים.

הסרט "הוריקן" מ-1999, עם דנזל וושינגטון, מספר את סיפורו של המתאגרף רובין "הוריקן" קרטר – אותו הוריקן שבוב דילן בכבודו ובעצמו הקדיש לו שיר. על פי השיר והסרט, קרטר היה יכול להיות אלוף העולם אלמלא הממסד הגזעני התנכל לו, והוא הופלל ברצח ונזרק לכלא למשך שנים ארוכות. האם קרטר אכן אשם ברצח – זה, כמובן, עניין לבית משפט, שאכן דן בו בהרחבה; למרבה הפלא, שירים של בוב דילן אינם נחשבים לעדות תקפה בבית משפט, ורבים יטענו שקרטר הרוויח בצדק כל דקה שישב בכלא.

אבל קרטר עצמו בוודאי מרוצה מאוד מטיפול כפפות המשי שהוא קיבל בסרט. מי שפחות מרוצה הוא ג'ואי ג'יארדלו, מתאגרף שהתעמת עם קרטר בקרב על אליפות העולם ב-1964. אם להאמין לסרט, קרטר הוביל לאורך הקרב כולו, והיה צריך לנצח, אלא שהוא נדפק רק – כמאמר הקלישאה – כי הוא שחור. השופטים הגזעניים העדיפו להעניק את הניצחון לג'יארדלו הלבן מאשר לקרטר השחור. לטענת הקיפוח הספציפית הזאת לא היה קשר למציאות: למעשה ג'יארדלו ניצח בקרב בקלות ובלי שום קשר לצבע, וכל מומחה לאיגרוף שיצפה בהקלטת הקרב – שזמינה לכל דורש ביוטיוב – יסכים על כך. ג'יארדלו, שהיה עדיין חי ובועט ומכה כשהסרט יצא, ראה את הסרט כהשמצה אישית נגדו, ותבע את המפיקים. התביעה סודרה מחוץ לבית המשפט, כשג'יארדלו קיבל מהפקת הסרט "סכום משמעותי" (שלא פורסם) כפיצוי על כך שדור שלם של צופי קולנוע מאמין שהוא זכה באליפות בגלל פרוטקציה.

עוד סרט איגרוף שלא ממש נצמד לעובדות – כי איגרוף, כנראה, אינו מספיק דרמטי בפני עצמו – היה "סינדרלה מן" עם ראסל קרואו, בבימויו של רון הווארד. למזלם של שניהם, הנפגע העיקרי במקרה הזה מת הרבה לפני שהסרט יצא. ספק אם הם היו מעזים להרגיז אדם שנודע בכך שהרג אנשים במכות, פשוטו כמשמעו.

ב"סינדרלה מן" ראסל קרואו מגלם מתאגרף שעולה מהאשפתות כדי להביס את אלופי העולם, כפי שמתאגרפים נוהגים לעשות בקולנוע מאז רוקי ואף לפני כן, אם כי רובם לא קיבלו כינוי שגורם להם להישמע כאילו עלו לזירה בשמלה ונעלי זכוכית. לצורך הסרט, האדם שקרואו מגלם – ג'יימס ג'יי. בראדוק – כמובן מוצג כגיבור עשוי ללא חת, צדיק תמים, מעביר זקנות את הכביש ומשאיר מים לחתולים ביום חם, אבל הוא היה צריך גם נבל, איזה רשע מרושע שהוא יוכל להביס. הסרט משתמש לצורך כך במקס בר, גם הוא מתאגרף אמיתי מאותה התקופה. הסרט מציג את בר כאכזר וסדיסט, הוא מתגאה בכך שהרג שני מתאגרפים בזירה ומאיים להשלים טרילוגיה.

במציאות, על פי כל העדויות מאותה התקופה, דמות של מקס בר לא הייתה יכולה להיות רחוקה יותר מהאופן שבו הוא מוצג בסרט. המתאגרף היהודי (שנהג לעלות לזירה עם תליון מגן דוד) אמנם נהג להכות אנשים ללא רחמים בתוך זירת האיגרוף - זה פחות או יותר הקטע בספורט הזה - אבל היה אדם חביב ונעים מחוצה לה, ונחשב לספורטאי הוגן ומוערך. מתאגרף אחד שנלחם נגדו אכן מת זמן קצר לאחר מכן – סיכון מקצועי ידוע באיגרוף – אבל האירוע כמעט שבר את בר, שישב לצד היריב המובס בבית החולים, תרם את הכנסותיו מהקרב לאלמנתו, והתקשה לחזור להתאגרף אחרי החוויה הקשה. מקס בר עצמו, כאמור, כבר מת; בני משפחתו שראו את הסרט זעמו ואיימו בתביעה.

איזה עוד סרטים ביוגרפיים עיוותו את המציאות? דברו על זה בפייסבוק