פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שירילי דשא על "הנוער", המחאה החברתית והקשר עם פשנל. ראיון

      שירילי דשא בכלל לא תכננה על קריירה כשחקנית קולנוע, אבל התפקיד ב"הנוער" של תום שובל החזיר אותה ליחסים המיוחדים עם אביה, המפיק האגדי פשנל. פלא שהיא מועמדת לאופיר?

      שירילי דשא על "הנוער", המחאה החברתית והקשר עם פשנל. ראיון

      סופיה קופולה, הרמוני קורין, תום שובל: שלושה במאים שהוציאו לאחרונה סרטים המספקים הצצה לעולמם המורכב של בני נוער. למרבה ההפתעה, נראה כי רק האחרון הצליח במשימה, עם סרטו "הנוער". מעבר להייפ מקומי ובינלאומי, "הנוער" מגיע עם קבלות בדמות זכייה בשלושה פרסים בפסטיבל ירושלים האחרון – פרס הסרט, פרס השחקן שהוענק לאחים דוד ואיתן קוניו על תפקידם בסרט ופרס העריכה. בנוסף, זכה "הנוער" בפרס הראשון בפסטיבל טיפיי (TAIPEI) בטיוואן, במסגרת המוקדמת לבמאים מהעולם שזו סרטם הראשון או השני, ובטקס פרסי אופיר הקרוב מועמד הסרט בארבע קטגוריות: הבימוי, העריכה, הליהוק ושחקנית המשנה – הלא היא שירילי דשא.

      "הנוער" עוסק בסיפורה של משפחה ממעמד הביניים ממרכז הארץ שנקלעת לקשיים כלכליים עקב פיטוריו של האב ממקום עבודתו. יקי ושאול, שני האחים המתבגרים, מרגישים שהם לא יכולים לעמוד מהצד ולראות את משפחתם מתפרקת. ביחד הם מוציאים לפועל תכנית מופרכת, אבודה ואכזרית ועם זאת תמימה מאוד. רמז: יקי התגייס לצבא ויש לו M16. על צמד המילים "טוהר הנשק" נראה כי לא שמע מעולם.

      "שאלו אותי על זה בטיוואן", אומרת דשא, שהיתה נציגת "הנוער" בפסטיבל טיפיי, בראיון לוואלה! תרבות. "לא הבינו איך יכול להיות שיש אצלנו חיילים שמסתובבים באופן חופשי עם רובה עליהם, ועולים על אוטובוס עם בחורה לידם. אנחנו הרי רגילים לרובים. אני נוסעת ברכבת כמעט כל יום, בבקרים של ימי חמישי וראשון, באופן קבוע ישנה קת של רובה מכוונת לי לרגל. זו חוויה שאתה מתרגל אליה".

      הנוער (יח"צ)
      "אנחנו רגילים לרובים". מתוך "הנוער" (צילום: יח"צ)

      מה לדעתך הסיבה לעיסוק ההולך וגובר של הקולנוע בצדדים הפחות חביבים ועליזים של ההתבגרות?

      "בואי נבהיר שאני אורחת בעולם הקולנוע ואין לי פילוסופיות על התחום. אני גם אף פעם לא מסתכלת על הדברים האלה. את יכולה גם להגיד שזה סרט על משפחה, שהוא מתעסק בתא משפחתי. תמיד יש גל, או של סרטי צבא או של סרטי משפחה. אלה דווקא דברים שהם כן מאוד מאפיינים את הקולנוע הישראלי. אני חושבת שאת כולם מעסיק מה הנוער חושב. הנוער גם כמושג, שבא מאיזה כרזה קומוניסטית כזאת של הקיבוץ של מיטב בנינו מכיוון שהם העתיד".

      היית אומרת שהנוער בסרט הוא העתיד?

      "במידה מסוימת כן. זה הדור שגדל כאן. הדור המבולבל והאומלל הזה שמנסה לפתור, שהוא לא פאסיבי. אני חושבת שמה שיפה בשניים האלה זה שאת יכולה להתווכח על הדרך שבה הם מבצעים את האקט שלהם אבל לפחות הם לא פאסיביים, לא טומנים את הראש בחול או יושבים מול מסכים ומחכים שמישהו אחר יפתור את הבעיות – מה שהיה מאוד נכון לגבי דור ה-X והדור שהיה אחריו. הם עושים. אולי הם עושים רע, בהשראת סרטי האקשן שהם ראו כי זה כל מה שהם יודעים. אבל לפחות עושים משהו. והאקטיביות הזאת היא חלק ממה שקרה גם לפני שנתיים בקיץ שכולם יצאו לרחובות, במחאה החברתית. אז כן. אנחנו רוצים שאנשים יעשו".

      בניגוד לאקט בסרט, המחאה היתה לא אלימה.

      "כן, ועדיין משהו קרה. אנשים יצאו, עשו. זה הרבה יותר מזה שהם ישבו בבית ויקשקשו על זה בסלון. לקחת את העניינים לידיים. וזה מה שהם עושים בסרט. לוקחים את העניין של המשפחה לידיים. בצורה השלומיאלית והמגוחכת שלהם שבסוף יוצאת לא מוצלחת, אבל אני חושבת שזה גם מה שיפה בסרט. את רואה אותם לא מוותרים. והלוואי שזה הדור שצמח פה".

      שירילי דשא (ניב אהרונסון)
      מאמינה בנוער. שירילי דשא (צילום: ניב אהרונסון)

      בסרט, האחים מנסים להתמודד עם חובות של אביהם, שמצוי בהדחקה של מצבם הקשה. דשא, בתו של האמרגן האגדי אברהם "פשה" דשא (פשנל), שחזונותיו הגרנדיוזיים הובילו אותו לחובות כבדים, מכירה מצבים דומים מקרוב. "אני חושבת שזה כבר לא משהו מיוחד, אפילו רוב האנשים במדינה הזאת יודעים מה זה חוב", מסבירה דשא.

      היית ילדה שמנסה לקחת את המושכות ולתת כתף להורים כשהיה צריך?

      "לא. כי אני חושבת שנעשתה עבודה מאוד מאוד יפה בבית שלי, בעיקר בילדות, לא להטריח את הילדים בענייני הצרות. אלה תמיד היו דברים שהיה לי ברור שהם גדולים מאוד עלי ואל לי להתעסק בהם. גדלתי במציאות שבה המהפכים היו כל כך קיצוניים, המעברים בין זה שהכל היה מדהים לבין זה שיש צרות – ולא יכולתי לדעת. אם היית רוצה לעזור במשהו, המצב היה משתנה. הייתי בבית כמו של מהמר, ואת יודעת, יום עסל יום בסל. אז במצב הזה הייתי יותר צופה".

      אבל יכול להיות שאת באה מבית בו הקלפים היו יותר פתוחים על השולחן מאשר אצל המשפחה בסרט, שמדחיקה הכל.

      "לא, אני חושבת שגם אבא שלי ועוד הרבה גברים אחרים בסיטואציה הזאת, ידחיקו ולא יוציאו החוצה כי זה עניין של כבוד גברי. מפרנס המשפחה לא אמור להיות גבר חלש שסופר את הסיגריות שלו בכל פעם שהוא יורד לעשן למטה, ושואל בשביל מה לחיות. אתה לא אמור לחשוף את החולשה הזאת. אני גדלתי בבית שבו לא חושפים רגשות, לא אומרים לילדים שקשה. כשיש לך כזה דבר, אתה מאמין שיהיה בסדר".

      הנוער (יח"צ)
      מתמודד עם חובות כבדים. משה איבגי ב"הנוער" (צילום: יח"צ)

      מה מבחינתך עדיף, לשתף את הילדים בחולשות או לא? יש גבול שבו השיתוף עם הילדים הופך להיות לא בסדר?

      "אני חושבת שכל עוד הם בצבא ובתיכון – מה יש להם לעשות? הורה, מטבעו, יש לו איזה מנגנון של הגנה על ילדיו וחלק מההגנה זה לא לשתף אותם בצרות שכבדות עליהם ולא להעיק עליהם עם משהו שיכול לנפץ את תומת עולמם. כמובן שזה נכון הרבה יותר לגבי ילדים קטנים. אבל כן, יכול להיות שאם היה בסרט יותר דיאלוג, יכול להיות שהדברים היו אחרת".

      הצגה שלך הועלתה בשעתו באולם בבעלות אביך. זה אומר שהיית יותר מעורבת, לא?

      "אבל הרבה פעמים בדיעבד. בזמן אמת, אין הרבה יתרון בלחשוף את הילדים לצרות קשות מאוד של המשפחה כי זה יכול מאוד לערער אותם. זה אנשים שנשמטת להם הקרקע מתחת לרגליים".

      לך היה מצב כזה שבו רצית לעזור לבית ושאלת "אוקיי, מה אני עושה"?

      "לא. זה תמיד היה או ברמה אסטרונומית שאי אפשר היה אפילו לחשוב על להתחיל לעזור, התמוטטות שהיא טוטאלית ואז אין לך מה לעשות, או, כשהייתי נקראת לעזור, פשוט באתי לעזור. כשלאבא שלי היה את השיגעון להקים תיאטרון והוא אמר 'אני צריך שתהיי איתי', באתי למרות שלא רציתי כי ידעתי שאני צריכה לעזור למארז המשפחתי. לכן אני אשאיר את הילדים שלי בחוץ אם לי תהיה בעיה. אני לא אגיד להם להתגייס למאמץ. אני חושבת שזה לא פייר".

      בינתיים, לדשא יש קריירה משגשגת משלה. בין היתר יצרה את ההצגה "לפרוס את החוב", ביימה את הסדרה הדוקומנטרית "פשה" על אביה, השתתפה בכתיבת "כאן גרים בכיף", ביימה את "בנות הזהב" ויצרה עם חנה לסלאו את המופע הנוכחי איתו היא רצה בימים אלה, "לסלאו לא נחה".

      חנה לסלאו (נמרוד סונדרס)
      שיתוף פעולה מקצועי. חנה לסלאו (צילום: נמרוד סונדרס)

      "'לפרוס את החוב' היתה מבוססת באופן חופשי על הסיפור המשפחתי שלי", מספרת דשא. "ושם אם המשפחה, שבעלה מת ומשאיר לה חוב עצום למיליונר קר רוח שאינו מוכן לוותר על החוב, מעודדת את הבן שלה לחטוף את בתו של מנהל הבנק. את המחזה כתבתי הרבה לפני שהכרתי את תום שובל, הבמאי של 'הנוער'. מוזר, לא?"

      יכול להיות שיש אצלך אובססיה לעיסוק בנושא המשפחתי?

      "(צוחקת) במידה מסוימת זה נכון. אני בנאדם מאוד משפחתי, קשורה למשפחה שלי מאוד, קשורה לשני ההורים שלי ואני מתעסקת איתם גם כסיפור. גם מבפנים וגם מבחוץ, זה מעניין אותי".

      בכמה דרכים אפשר לספר את הסיפור הזה?

      "די, אני חושבת שהם נגמרו (צוחקת). יש, האמת שיש. ודאי שיש עוד דרכים. אבל אנחנו... מה אנחנו עושים בתור יוצרים? אנחנו לא מתעסקים בסיפורים של עצמנו בגלגול כזה או אחר? זה מה שאנחנו עושים. גם מבחינת תום הסרט הזה הוא סרט אישי".

      מה את חווית עם ההורים שלך שאת לא רוצה שיחזור על עצמו?

      "היום, כל מה שקורה בהורות המודרנית, כל החברות הזאת, הצורך להסביר כל דבר שאתה עושה... ההורות הקלאסית, זאת שאומרת לא בלי להסביר, הלכה איבוד איפשהו. היום אין מצב להגיד לא בלי להסביר. אבא שלי היה כזה. הוא היה אומר הרבה פעמים בלי להסביר. אני מנסה קצת לאזן. אני חושבת שילדים כן צריכים להבין. להיות ילד זה דבר נורא קשה. אתה בנאדם יותר קטן, יותר נמוך, שכל הזמן מכריחים אותך לעשות דברים שלא אתה בחרת אותם. זה די אומללות. ההורים היום נמצאים כל היום במצב שהם האומללים וזו טעות, ההבנה המוחלטת שלהם את הילדים".

      מה זאת אומרת?

      "הילדים היום מפריעים להורים לעבוד, הילדים מפריעים להם לנוח, קשה להסביר לילדים כל מיני דברים. ההורות המודרנית היא בעצם איזשהו ניסיון לעזור להורה להיות הורה כי זה נורא קשה, אבל לדעתי הרבה יותר קשה להיות ילד. אז אני משתדלת שלילדים שלי יהיה קצת יותר קל. פשוט לתת להם להיות ילדים. הם צריכים ליהנות מאוד מהחיים, לגלות את העולם, לגדול עם המון ביטחון".

      שירילי דשא (ניב אהרונסון)
      "להיות ילד זה דבר נורא קשה". שירילי דשא (צילום: ניב אהרונסון)

      עד כמה את רוצה לזכות בפרס שחקנית המשנה בטקס פרסי אופיר הקרוב?

      "תראי, אני מועמדת עם חנה לסלאו וזה בעייתי כי עבדנו עכשיו ביחד על הצגת היחיד שלה (צוחקת). בעולם הקולנוע אני באמת אורחת. לפני התפקיד הנוכחי עשיתי תפקיד קטן ב'ההתחלפות' של ערן קולירין, ועצם זה שאני בכלל אהיה בפרסי אופיר, מבחינתי זה... אני נורא רחוקה מהעולם הזה, לא למדתי קולנוע, אני לא באה מהבחישה של הדבר הזה, לא חברת אקדמיה. אני הולכת לגלות עולם חדש".

      ועד כמה מפרגנים הקולגות?

      "זה תמיד נורא מפתיע אותי, רמת הפרגון על המועמדות, כי מבחינתי זה קודם סרט של שני הבנים. ואחר כך של איבגי שבעיני הוא מצוין, ואחר כך גם קצת שלי".

      יכול להיות שמעל לכל זהו סרט של תום שובל – הבמאי הצעיר שהצליח לגרוף א אהדת הפסטיבלים והמבקרים. "תום נורא התרגש אחרי ההקרנה בפסטיבל ירושלים ונשא נאום שבו הוא סיפר על כל הלימודים שלו – כמה שהוא בילה בסינמטק ירושלים, כמה מרגש אותו שהסרט שלו מוקרן בפסטיבל הזה אחרי שהוא בעצמו נכח בפסטיבלים קודמים וצפה שם בסרטים שעיצבו אותו", מספרת דשא. "הוא בעצם דיבר אישית אל האולם. כשהוא זכה, אמרתי לו שנראה לי שסינמטק ירושלים, הבניין עצמו, העניק לו בחזרה את הפרס בגלל האהבה הנקייה שלו לקולנוע. בסרט, החדר של האחים מלא בפוסטרים של סרטי אקשן. שאול עובד בסינמה סיטי. כשהם חושבים על פתרון, זה הדבר המידי שעולה להם בראש. הם רוצים לעשות מעשה הירואי ועושים את מה שעשו הגיבורים שלהם. ראיית היחסים בין המציאות לבין אמנות הקולנוע נמצאת בתוך היצירה הזאת. הביטוי 'חי בסרט' הוא חלק מהמהות של הסרט – ומה עדיף, לחיות בסרט או במציאות".

      ואת חיה בסרט?

      "אני חיה בהפקה".

      מחכים ל"הנוער"? דברו על זה בפייסבוק