בלוג "שובר שורות": מי יהרוג את וולטר?

"האם באת להתוודות?". התשובה לשאלה הפטריאכלית הזו היא סופו של הסט-אפ והתחלת הסוף. גם בפרק הזה, שסוגר רצף של שלושה אסים, גיליגאן ממשיך את הפוקר הזה, ניו מקסיקו הולדם, ומעמת אותנו עם מה שאנחנו יודעים, מה שאנו נזכרים – והיה המון במה להיזכר בפרק הזה – עם הניחושים שלנו שנסמכים, איך לא, בעיקר על רמזים שפוזרו ועל האינטואיציה שלנו. על דבר אחד אין ויכוח - הדרך למטה של וולט היא עובדה. השאלה איך ואיפה היא תיגמר, ומי יישאר אחרון לכבות אחריו את האור. לאור תקדים הסופרנוס, אין סיכוי שזה יהיה גיליגאן בעצמו. אבל עד אז, יש לנו עוד חמישה פרקים אבל הדרך נראית ארוכה. מאוד.

"וידויים" הוא פרק 'שובר שורות' מושלם. לא רק בשל רצף האירועים ועריכתם, השילוב של הומור ברגעים מצמררים והמשך המדיניות של לא לרחם על הדמויות ולתת להן לסבך את עצמן עוד יותר, אלא גם בשל התימה המרכזית שלו – אינטרטקסטואליות. אינטרטקסטואליות של הסדרה עם עברה בכלל, ופקיחת העיניים של ג'סי בפרט. טוד מספר על אחד הפרקים הטובים של חצי העונה הקודמת, ג'סי נזכר ומשחזר את שיא הדרמה של עונה 4 (פרקים 12 -13) עם הסיגריה החסרה ו-וולט, המאסטמיינד של שני האירועים הסופר-טעונים האלו – אגב, בשניהם מעורבים ילדים קטנים - מצלם את עצמו, ומזכיר לנו איך הסדרה התחילה: הצילום העצמי שלו בפרק הראשון כשהוא באמצע המדבר, מתוודה על מעשיו בפני משפחתו. תזכרו לשנייה בפרצופו המבוהל של וולט המוקדם, בלוקיישן, בדרך בה הוא דיבר, הפאניקה שמבעדה הוא התפרק ושאותה ניסה להרגיע כשהוא מונה את שמות האהובים עליו, בראש ובראשונה סקיילר. פאניקה שהומרה הפעם בציניות מקפיאה, טון המחושב ואינטרס קר שעומד בבסיס הסיפור שארוג ביד אמן. וסקיילר הפעם היא לא הנמענת שנעדרת מהתמונה, היא זו שמצלמת. בניגוד לגיבורו הראשי, גיליגאן לא בורח ממה שקרה בסדרה באצטלת דיסונסס קוגנטיבי של 'מה שהיה היה צריך להיעשות ואין טעם לדוש בו'. להיפך, הוא מעמיד עוד מכשולים שמהדהדים את העבר ויוצר מהם תסבוכות מרהיבות, וחשוב מזה, מנומקות וממשיות, כשוולטר הארטוול וויט שוב מנסה לתמרן את כולם לטובתו האישית ושמירת ההווה הסוודרי שלו. הכדור, הסיגריה במקרה דנן, חוזר למגרש של הגברים. אך לפני שנדליק אותה ונגיע לג'סי שפקיחת עיניו היא המאורע המחולל של העונה הזו, חייבים לטפל בטוד והאנק.

סצינת הפתיחה, הפרה-רול לפני תחילת הפרק, היא יותר מקריצה לכיוון של טרנטינו, וכולה הומאז' ענקי לחתימת האוטר של קוונטין, שהשפיע בעקיפין על היתכנותם של תכנים טלוויזיונים כאלו בפריים טיים. פנים. דיינר. יום. שלושה מהרעים. כולנו ראינו עד כמה. מדברים דיבור רגיל כזה, צוחקים, מחפשים מלצרית בעיניים כדי למלא עוד כוס קפה, זו ארוחת בוקר. תמיד זו ארוחת בוקר. טוד, שנראה כמו בן דודו של מאט דיימון, אוהב לדבר. הוא נמצא בעמדת נחיתות מול שני הניאו-נאצים מולו וחש צורך להרשים אותם במעלליו. צורך שמתיישב טוב עם מין תחושת הערצה כמעט אובססיבית-מיתית לוולט. על פניו הסיפור הוא עליו, אבל למעשה הוא על וולט וג'סי, זה שכמעט נדרס על ידי הרכבת בעוד מבצע 'מושלם' שוולט תכנן ושאחריתו מי ישורנה.

האנלוגיה למערכת היחסים בין מיסטר וויט למיסטר פינקמן ברורה. כאמור, הדיבור הוא דיבור טרנטינואי מובהק, כולל ריפרור לאיזה סרט סבנטיז זניח ואחת הדמויות מתקנת את הטעות. קלאסי. אין כמו פסק זמן קומי ולהראות שגם לניאו נאצים יש חוש הומור ורצון לשמוע סיפור טוב, עדיף כזה בו גבר וואספי עושה את הכל לבדו. אמריקה. אך למעשה הסאבטקסט, שאף הוצף בסוף הסיפור, הוא שטוד צריך לשכנע את דודו ג'ק וחברו שהוא כשיר לבצע את המשימה. הוא יכול לבשל. ולאור ההיסטוריה שלו בעבר, כפי שדקלן סיפר, ברור שהוא יכשל. כשזה יקרה, אתם בטח יודעים על איזו דלת הם ידפקו. והם בדרך.

האנק, לעומתם, בדרך לשום מקום. דיברנו בשבוע שעבר על האמת המזיעה בין ארבעת הצלעות האלו – וולט וסקיילר מול האנק ומארי. הפרק הזה, בסצינה מבריקה (וריספקט לטרנט המלצר שיודע מתי לדחוף גוואקמולי ומתי לתת מקום) פירק את האמת הזו בעורמה, בתחכום ובפאסון. וולט, איש שחושב על כל פרט אבל נופל בחטא היוהרה של התכנון, גבר על האנק, אחד שלא חושב לפני שהוא פועל אלא תוך כדי. והאנק ראה את העתיד, והעתיד שלו מורכב מתזכירים על ציוד משרדי, ממו על הטרדות מיניות ופגישות תקציב משעממות. אה, ויש לו גם את גומז על הראש שנופל עליו כל פעם ברגשי אחר ומארי אוכלת לו את הראש מהצד השני. לא פלא שהוא מרוקן כוסות וויסקי כאילו אין מחר. התרגיל של וולט – תצוגת משחק מרשימה הן של הדמות וכמובן של בריאן קרנסטון – קבר אותו סופית.

לראות את האנק מבין מה וולט עשה לו היה באמצעות מבע קולנועי מרהיב בשימוש מבריק בקלוז-אפ של וולט משקר והאנק שומע היה מראה קשה. בעיקר כי קשה להתווכח עם קצת יותר מ-177 אלף דולר. "את הרגת אותי מארי". אני מסכים, זה נראה עניין סגור. א-ב-ל זוכרים את האנק על הכביש פצוע קשה ועדיין מצליח לחסל את התאומים? כן אדוני, אם יש דבר אחד שהאנק לא יעשה זה לוותר. ולכן, למרות שזה נראה כרגע כתבוסה מפוארת, עדיף להתייחס לזה יותר כנצחון זמני. הפתרון היחידי שלו הוא ג'סי. אך חרף נקודת המוצא המשותפת שלהם, יהיה מאד קשה לעבוד מי ששלח אותך לבית חולים עם פרצוף מפורק לחתיכות. ג'סי אמנם נראה כמו סטלן, הולך כמו סטלן ומתנהג כמו סטלן, אבל הוא לא שוכח. וגם לא סולח. מעבר לזה, שכמו שכתבתי בשבוע שעבר בעניין שיתוף הפעולה בינהם, זה קל מדי.

ממש כמו האנק בפרק הסיום של חצי העונה הקודמת, גם ג'סי מקבל וואחד הארה מחפץ יומיומי – קופסת סיגריות במקרה שלו - ומרכיב במהירות שיא טיפה מפוקפקת את חלקי פאזל שמפוזרים כאן על יותר מדי פרקים ועונות. לפחות הוא עשה את זה בלוקיישן מושלם. צומת טי, ג'סי עם הגב לקיר מנומר בבולמי שלג ושנראים כמו מצבות ולפניו מתוח כביש ועליו שתי ברירות מחדל חדשות: החוצה או פנימה. ובפנימה הכוונה לא רק לנפשו שלו, אלא בעיקר לזו של וולט. גם כאן בדומה לוולט, יש חזרה של אותה פעולה על אותה דמות, רק שהפעם הדמות הזו מבינה את התיבנות שעברה, את השקר שמחזיק את הכאב שלה בחיים. התבנית הזו מהדקת ודוחסת עוד יותר, כאילו שהיינו צריכים, את האויר העכור במערכת היחסים הטעונה והמטלטלת בין השניים. שניים שנותרו כמעט לאורך כל הסדרה לבד. בודדים אחד עם השני, אך בהיררכיה ברורה. בפרק הזה, ההיררכיה הזו השתנתה לנו מול העיניים לחומר נפץ דרמטי שמחפש בטירוף גפרור.

ג'סי התפוצץ. הכתובת הייתה בעיניים שלו, הוא הסכנה הברורה והמיידית להווה של וולט. ממחשבה על דיג באלסקה הוא עבר – שוב, במהירות טיפה מקוממת - לפגיעה ישירה בקודש הקודשים של וולט - הבית שלו. גם כאן, הסדרה ממשיכה את התימה של הפרק. בפעם הקודמת שג'סי בא לבית של וולט הוא כיוון אליו אקדח והאשים אותו בהרעלת ברוק (עונה רביעית, פרק 12). בפעם הזו ג'סי מגיע לבדו, זה לא מעניין אותו לדבר ולהאשים ולברר מול מיסטר וויט מה נסגר. כששני ילדים מתים – אחד מת פיזית והשני מטאפורית - יושבים לו על המצפון הטראומתי שלו הוא בא לעשות לו את מה שהשניים עשו לסופר לאב בסוף העונה הקודמת. אבל חרף הסימפטיה להתעוררות של ג'סי וחזרתו למציאות, לא נראה כי יצליח בזה.

1. ג'וניור. ללא ספק הדמות הכי מיותרת בסדרה. אני מהמר כי נקישת הקביים שלו תשמע לפני לחישת המצית של ג'סי ולפני חריקת הבלמים של המכונית של וולט. הגיוני ומתבקש שהבן האמיתי יגלה מי באמת אביו על ידי הבן המאומץ. המפגש המשולש הזה ינטרל גם את הכוונה של וולט להוריד את ג'סי. האקדח אמנם יפשיר, אך העימות בינהם ייאלץ לחכות להתלקחות נוספת. מה גם, שלאור הפלאשבק העתידי של שראינו לפני שלושה שבועות, הבית של משפחת ווייט לא נראה כאילו עבר שריפה. בנוגע לבית המשפט הזה של יהודה ברקן – אנחנו עוד נשוב אליו, עובד פה בומבה.
2. טוד ייכשל. הדוד ג'ק יתעצבן. לידיה (לאן היא נעלמה?) תתחרפן, וולט יגרר (באיומים?) להרפתקאה שאינה יכולה להיות שלא הרפתקאת דמים.
3. אופציית ההתאבדות של וולט – מארי אמרה את זה במפורש. וולט הרכין ראש כמקשיב לעומת סקיילר שנראתה מזועזת. הסצינה במדבר, שהחלה בטרנטולה ארסית והסתיימה בחיבוק מצמית, היא עוד הירהור, אולי רמז נוסף לעתידו של וולט. המשך ישיר של הריאקשן שלו להצעה המאד פרקטית של מארי - "אז למה שלא תמות כבר, וולט?”. דף חלק. שמעו את הערגה בקולו של וולט שאכן ברח וחוזר לניו מקסיקו מניו המפשייר כדי לחגוג יומולדת 52 בזהות בדויה – מעגל מושלם, יומולדת אחרון? עדיין לא הייתי פוסל זאת על הסף.
4. ניחוש פלאשבק עתידי – ג'סי?! יכול מאד להיות. הקפסולה, הייאוש של וולט, הכל מצביע לכיוון של ג'ס. קשה איתם.
5. ג'יין כנראה תשאר השלד היחידי שג'סי לעולם לא יצליח להבין לבד. למזלו.
6. הלו קיטי – המגירה של סול לא מפסיקה להפתיע וטוענת את הטאג ליין שלו במלא הקשרים. גם הוא. בחולצה צהובה, משרתו הפרגמטי והשרמנטי של הייזנברג קיבל מכות ועמד בזה כמו גבר.
7. שיקום הבנאדם ושיגיד שהפרק הזה לא עשה לו חשק לגוואקמולי. כזה שעושים ליד השולחן.

העונה האחרונה של "שובר שורות" משודרת בימי שבת ב-21:30 בערוץ yes Oh HD ו-yes VOD