"ג'ובס": כל הטעויות האפשריות בדרך לעשיית ביוגרפיה

      אשטון קוצ'ר דווקא בסדר גמור בתפקיד מייסד אפל, אבל "ג'ובס", הסרט על חייו, הוא בית ספר לאיך לא עושים ביוגרפיה, והצפייה בו די מביכה

      אבנר שביט
      יח"צ - חד פעמי

      במסגרת הרתיעה המתעצמת של הוליווד מחומרים מקוריים לחלוטין, הסתיו הקרוב יהיה גדוש מאי פעם בסרטים ביוגרפיים. הסנונית הראשונה לכך מגיעה עתה עם "ג'ובס", דרמה המבוססת על חייו של מייסד אפל. אם יש בה כדי להעיד על הבאות, מוטב להיכנס כבר למקלטים – מדובר בתוצר קולנועי איום ונורא, שמעמיד באור נלעג את גיבורו ואת הז'אנר כולו.

      האינסטינקט הטבעי אולי יהיה להאשים בכך את כוכב הסרט, אשטון קוצ'ר. אחרי הכל, על פניו אכן נראה תמוה ללהק לתפקיד כזה את מי שפרץ בקומדיות בסדר הגודל של "אחי, איפה האוטו שלי?". אך השחקן דווקא עושה עבודה טובה ומי שיפיל עליו את האשמה יתגלה כעצל לא פחות מבמאי דרמה זו, ג'ושוע מייקל שטרן. הבעיות שלה עקומות ומהותיות בהרבה – עד כדי כך, שאפשר להשתמש בה בשיעור על איך לא עושים ביוגרפיה קולנועית.

      זהו אחד הז'אנרים הקשים ביותר לביצוע, והוא תמיד מציב בפני יוצריו שלל אתגרים. "ג'ובס" מקפיד להתמודד מול כל אחד ואחד מהם – ולהיכשל. כך, למשל, השאלה הראשונה שכל יוצר ביוגרפיה נדרש להתחבט בה היא כיצד להכיל את מעלליו העמוסים של הגיבור מבלי לפספס נקודות חשובות, אך גם מבלי לקפץ מהר מדי בין תחנות חייו.

      עוד בוואלה! NEWS

      ביס של החיים: כיסונים ממולאים קורנביף בציפוי פריך

      אינס שילת ינאי בשיתוף עוף טוב
      לכתבה המלאה
      "אחי, איפה המוטו שלי?". אשטון קוצ'ר ב"ג'ובס" (צילומים: יח"צ)

      מייקל שטרן, בהתבססו על התסריט של מאט וויטלי, חוטא גם בזה וגם בזה – תחילת המעקב אחר קורותיו של היזם המהולל נראית תזזיתית באופן כמעט פארודי, לאחר מכן היא דווקא מתעכבת ומתמרחת יתר על המידה ואז שוב חוזרת להיות קופצנית ושטחית, וכך חוזר חלילה. לעתים הסרט נראה כמו מעין וידאו-קליפ המסכם את מיטב הרגעים של מי שעומד במרכזה, לפעמים הוא דווקא בורח מהר מדי מנקודות מפנה שנדמות מעניינות, ובכל מקרה לעולם אינו מוצא את שיווי המשקל הנכון. כתוצאה מזאת, "ג'ובס" מספיק עמוס כדי לבלבל את מי שהגיעו לאולם בלי ידע מוקדם על מפעליו של גיבוריו, ועדיין יתגלה גם כשטחי מדי למי שהיה בקיא בנושא וביקש להעמיק בו את ידיעותיו.

      נוסף לזאת, כל יוצר ביוגרפיה נתקל תמיד גם בדילמה אחרת – כיצד לפתח כהלכה את הדמות הראשית שבלעדיה לא היה סרט, ובכל זאת לא לשכוח גם את דמויות המשנה, שהרי אדם אף פעם אינו אי. גם בכך כושל "ג'ובס", והוא מתרשל בעיצוב העולם שסביב גיבורו. את מי שהיה שותפו בתחילת הדרך, סטיב ווזניאק, הוא משרטט כגלופה שחוקה של קלישאת הגיק השמנמן והמתלהב. אפשר אפילו לחשוב כי מי שנכנס כאן לעורו, ג'וש גאד, לא מגלם את איש המחשבים האמיתי, אלא מציע חיקוי לג'ונה היל.

      בצד זאת, החיבה של הסרט לאינטריגות התאגידיות/משפטיות/עסקיות שהיו מנת חלקו של ג'ובס, מובילה אותו להכניס לזירה רצף בלתי פוסק של דמויות לבנות-עור חנוטות בחליפות. בשלב מסוים אלה מתחילות להידמות מדי זו לזו, עד שכבר קשה להבדיל ביניהן. מגלמים אותן מיטב שחקני המשנה סוג ג' בהוליווד, אלה שגם כך לא קל לחבר בין שמותיהם לפרצופיהם, וזה מקשה על המלאכה עוד יותר וגורם ל"ג'ובס" להיראות כבליל של עניבות ופרצופים חמורי סבר.

      "לא תאמין, בדיוק ראיתי 'הרשת החברתית' - איזה שמוק הצוקרברג הזה!". מתוך "ג'ובס"

      עוד יותר גרוע מכך הוא היחס של "ג'ובס" לדמויות הנשיות. יש כאן כשלוש-ארבע כאלה. כל אחת מהן זוכה לזמן מסך ממוצע של חצי דקה, בו עליה לחייך, לצעוק או לפשק רגליים. באופן כללי, נראה כי בעיני הסרט הן חשובות כקליפתו של באג במערכת ההפעלה.

      לסיכום, האתגר המורכב ביותר שעומד בפני יוצרי סרט ביוגרפי הוא כיצד להתייחס לדמות הראשית. ברור שמדובר באדם חשוב וראוי, אחרת לא היו מקדישים לו 128 דקות. ברור גם שלתסריטאי ולבמאי יש הערכה מובנית כלפיו, אחרת לא היו טורחים לעשות זאת בעצמם. מנגד, אסור להם גם להיסחף בפולחן אישיות שלו, פן התוצאה תיראה חד-ממדית ולא אמינה, ולכן האמת ההיסטורית והתנופה האמנותית דורשות גם את הארת הצדדים השליליים שלו.

      "כן כן, מאדרפאקרז, עברתי עוד שלב בקנדי קראש". מתוך "ג'ובס"

      "ג'ובס" מנסה לעשות זאת מדי פעם ולחשוף את היזם המצליחן בשיא התנהגותו האנוכית, הכוחנית וגסת הרוח. אך בסופו של דבר הקטעים הספורים והחפוזים הללו נראים כמס שפתיים, ועם הזמן הסרט הולך ומתרפס עוד יותר בפני גיבורו. הוא מוצג כאן כאילו היה משיח ושמש העמים, וניתנת הצדקה גם למה שהיינו עלולים לראות כתכונות שליליות שלו – השחצנות שלו, בהתאם לכך, נתפסת כדרך היחידה שהיתה לו להתמודד עם כל הטמבלים קצרי הרואי שמסביבו; האגואיזם שלו, כך מסתבר, היה למעשה הדרך היחידה לקדם את חזונו למען הכלל.

      בנקודה זו טמון הרובד המעניין היחיד כאן. אמנם, "ג'ובס" אינו מצליח לומר משהו מאיר עיניים על התקופה ועל העולם בו הוא מתרחש. אך בכל זאת, מרתק לראות כיצד במודע או שלא, דרמה זו מקדמת ומאששת דרך הסיפור המסוים שלה ערכים של אנוכיות מוחלטת, אינדיבידואליזם קיצוני וקפיטליזם אבסלוטי. במובן זה, היא ממש גלגול מודרני של "כמעיין המתבגר" וחלומו הרטוב של כל אולטרה-ליברל. לכן, שם הולם יותר לסרט היה "בית ספר למאניאקים מתחילים", וטוב אולי שנחל בקופות ארצות הברית כישלון חרוץ ולא הצליח להפיץ את תורתו הלאה. לא שחסרות השפעות שליליות גם כך, ועדיין – כל צופה אחד פחות משמע אולי גם דושבאג אחד פחות.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully