את היחסים עם "הרווק" התחלנו בציפייה למערכת יחסים משמעותית ומוצלחת. לא מערכת יחסים עם דודו אהרון, כמובן; כי מדודו לא ציפינו להרבה מלבד שמדי פעם ידבר על עצמו בגוף שלישי ויטרח לציין עד כמה הבחורה שאיתו צריכה ללמוד לחיות עם דודו המלך, הזמר, והילד של אימוש. הוא אגב, צריך יהיה ללמוד לחיות עם אישה שלפעמים מורחת לו את המלוואח מהכיוון הלא נכון, וזה הכי הכי קשה. אז מדודו אהרון הרווק הנחשק לא היו לנו ציפיות מיוחדות. אבל מהתוכנית "הרווק"? בהחלט כן. וזה מפני שהיא נתנה לנו סיבות לקוות.
הגזענות היא המנצחת הגדולה של "הרווק". דעה
אם בהתחלה נדמה היה ש"הרווק" מודעת לזה שהיא פועלת בתוך שדה חרוש של ריאליטי ששום דבר אמיתי או מוצלח לא יכול לצמוח בו ולכן במקום לטרוח להעמיד פנים היא מעדיפה לקרוץ אל עבר הצופים תוך מודעות עצמית, הרי שהתאכזבנו לגלות שלא. אחרי פתיחה שהבטיחה קאלט, קיבלנו את אותו שמאלץ משעמם שמתיימר לדבר על אהבה ועל אמת כאילו היה סרסור של רגשות. כן, כן, כן, כולנו זוכרים שפעם אחת שלמה בכל תולדות ריאליטי השידוכים והאהבות היה את מקרה גיא גיאור ודפנה גרוט. זה נחמד מאוד, איחולי אהבה נצחית לכולם וזה בעצם לא העניין.
העניין הוא שדודו אהרון הגיע ל"הרווק" כי הציעו לו, והוא עשר דקות (מאז ימי "חי בלה לה לנד") שהוא לא קידם עצמו בתכנית ריאליטי וראה את דיוקנו על שלטי חוצות, אז הוא הסכים. אז סלחו לנו שקשה להתרגש מהאיחוד הנהדר והחד-פעמי והקסום עם נטע דנינו (שהיא עצמה אכן מקסימה מאוד, ושבתה את לבנו עוד מהפרק הראשון). כי אי אפשר שלא להרגיש שהונו אותנו ש"הרווק" בתחילתה שאבה השראה מ"היפה והחנון" למשל, ובכלל השראה מהריאליטיז שאינם חסרי מודעות עצמית. אם יש משהו שכל העונות המרובות של "הרווק" בגרסתן האמריקאית לימדו אותנו, הרי שזה שחיפושים אחר אהבה בפורמט הריאליטי המעושה והקצת דוחה שהטלוויזיה הינדסה, מעניין בדיוק לחמש דקות ואחרי זה כבר לא.
דברים אחרים היו יכולים לעניין או לבדר ב"הרווק", כמו היחס הרציני באופן שלא ייאמן שאהרון מעניק לעצמו; המידה מעוררת ההשתאות שהוא כרוך אחר סינורה של אמו; הציפייה המדהימה והברורה מאליה בבסיס "הרווק" שנשים יתאימו עצמן לגבר שלהן. כי הוא קודם כל גבר וחוץ מזה כוכב. או כפי שניסחה זאת בקז'ואליות דנינו הסטאז'רית לעריכת דין, בראיון שנתנה ל-ynet: "לדודו אהרון יש עולם משל עצמו. אם את יכולה להוריד מעצמך בשביל העולם שלו, זה ישרוד". זה בהחלט צורב לשמוע, אבל גם לא בדיוק הפתעה אדירה. אחרי הכל, כל העונה היתה הכנה אחת ארוכה לתפקיד הנדרש מזו שתשתדך למשפחת המלוכה של אהרון בעיקר שלא להפריע למלכה האם, ולדאוג לכל מחסורו של הנסיך.
אבל על כל אלו, והאופן שבו הזדעקו מן המסך, בחרו בהפקה אחרי הפרק הראשון לפסוח משום מה. לא הדהדו את השעשוע או התמיהה של הצופה, והפסידו. הפסידו את האפשרות להפוך את "הרווק" ליותר מאשר מסע יח"צ ארוך טרחני ומשמים לדודו אהרון; הפסידו את הטפיחה על הכתף שמקבלת עכשיו למשל "מה שקורה באילת VIP"; והפסידו את הצופים שהיו מגיעים אם היה ברור שיש פה איזה ערך בידורי שאינו "מחפשים אהבה לדודו". כי עם כל הכבוד, למי אכפת? דודו אהרון יתחתן, או לא יתחתן, יצליח השידוך או לא יצליח. רומן הוא טלוויזיוני רק כאשר הופכים אותו לכזה, מעבר לכך הוא ערימה של מלמולי אהבהבים רפטטיביים שנדמים כחד פעמיים רק למי שהוא חלק מהם. דודו אהרון אולי הרוויח, ערוץ 10 אולי הרוויח, אבל אנחנו כצופים יכולנו רק לראות בעיניים כלות את מה שהיה לנו ביד, הולך ומתרחק ככל שנהיה ברור שאנחנו לא באמת חלק ממאזן הרווח של "הרווק". אז תסלחו לנו שגם אנחנו, כמו לירון הדחויה, אפילו לא נשארים לחיבוק פרידה.
מה אתם חשבתם על "הרווק"? ספרו לנו בפייסבוק