פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הסרט על וואן דיירקשן: מבט לא ביקורתי על דור האינסטנט

      אין סיכוי שתיתקלו בצד אפל או קונפליקט בסרט על הלהקה המצליחה וואן דיירקשן, אבל צפייה בו יכולה ללמד משהו על פער הדורות ועל הסוף הידוע מראש שאחרי החיוכים והחלומות

      הסרט על וואן דיירקשן: מבט לא ביקורתי על דור האינסטנט

      על הסרט הדוקומנטרי שמתעד את להקת הבנים וואן דיירקשן (באנגלית הוא נקרא "This is Us", אצלנו סתם "וואן דיירקשן") אפשר להתחיל לדבר דווקא מהרגע הכי חריג בו. אמו של הארי סטיילס מתראיינת במהלך נסיעה בתוך מנהטן בדרכה להופעה של הלהקה, ומדברת על הרגשות הכפולים שלה כאמו של אחד מכוכבי הילדות-נערות הגדולים בעולם - מצד אחד היא "כל כך גאה בו, שהלב שלה עלול להתפוצץ", ומצד שני היא יודעת שייתכן ויגיע היום בו היא תצטרך להיות שם בשבילו לאסוף את השברים, כשהכל ייגמר.

      One Direction הרגו את מורשת להקות הבנים. ביקורת אלבום

      למעט הקטע הקצרצר הזה ועוד משפט או שניים בסרט, הצד האפל של התהילה כמעט ולא מקבל התייחסות. להחלטה הזאת - להעלים את כל מה שקשה, עצוב ומציף רגשית בתהילה מהירה - אפשר להתייחס בציניות מוחלטת, והאופן בה מתנהל הסרט בחצי השעה הראשונה שלו מקל על כך. בכל פעם שמופיע על המסך סיימון קאוול, שיצר במו ידיו את ההרכב על גבי במת "אקס פקטור", קשה שלא לייחס לו כל החלטה אמנותית הקשורה לסרט. קאוול הוא האיש שאמנם זעזע את האמריקאיים בכנות הברוטלית שלו, אבל גם ידע למכור להם את החלום המלוטש שהם, ולמעשה כל העולם, כל כך אוהבים לבלוע. בהתאם, בסרט המתעד להקת בנים שהוקמה על ידי קאוול, אין שום סיכוי שהוא ירשה שתהיה נוכחות לאותו צד אפל. בסרט של קאוול תקבלו רק חיוכים בוהקים וחלומות מתגשמים.

      One Direction: This Is Us (יח"צ)
      שום צד אפל. וואן דיירקשן (צילום: יח"צ)

      אבל כשהסרט ממשיך להתגלגל וקאוול נעלם לאיטו מהמסך ומפנה אותו עבור חברי הלהקה, גם הנוכחות המעיקה שלו כיד מכוונת מפנה מקומה למשהו אחר. את התחושה שמשהו מתפספס בסרט, כאשר הוא מתעקש להציג את חמשת הכוכבים האלה במיטבם - מחייכים ומרוצים ומודים עד אינסוף למעריצות שבנו אותם, מחליפה האמונה שהם אכן כאלה. השמחה מצליחה להיראות אותנטית.

      סיימון קאוול (ספלאש)
      השאיר את הרפש על רצפת חדר העריכה? סיימון קאוול (צילום: ספלאש)

      מורגן ספרלוק ("Super Size Me"), שאמון על בימוי הסרט, מצליח להפתיע ובניגוד לעשייה שלו בעבר לא מנווט את הסרט למחוזות ביקורתיים ולא יוצר בכוח אף קונפליקט. ומהי עלילה ללא קונפליקט? ובכן, יכול להיות שהיא ממתק בעטיפה נוצצת שנועד למכור לנו חלומות שווא, אבל אולי - ובכך הסרט מצליח לשכנע - היא פשוט האמת. למעט סצנה חמודה אחת בה חוקר מוח מסביר מה קורה לנערות בעת האזנה לוואן דיירקשן, טביעת האצבע של ספרלוק כמעט ולא מורגשת, וברגע שהזרקור מוסת מקאוול ועובר לבנים, נוצרת תחושה שהמצלמה רק שם כדי ללוות אותם, ולא על מנת לאתגר אותם. ומכיוון שצוות הסרט מלווה את הלהקה ברגעי שיא של סיבוב עולמי ותהילה אדירה, מה שמתקבל הוא מסע חיובי ואופורי של אנשים שבאמת ובתמים נהנים מכל רגע ורגע. גם לכך ישנם שני הסברים אפשריים - ייתכן שהחומרים המאתגרים יותר נשארו על רצפת העריכה בהנחיית האנשים שעומדים מאחורי המותג (קאוול הוא אחד ממפיקי הסרט), או שהם אפילו הנחו את הבנים להציג חזית מאוחדת ומאושרת עבור המצלמות. הסבר אפשרי אחר הוא שוואן דיירקשן היא להקת בנים של עידן חדש, ועל כן הם חווים את ההצלחה בצורה שונה ממה שהורגלנו לראות - ללא עצב, הלם ומשברים קיומיים.

      מורגן ספרלוק (AP)
      בזבוז של דוקומנטריסט. מורגן ספרלוק (צילום: AP)

      העובדה שוואן דיירקשן צמחו מתוך תוכנית ריאליטי לכאורה רלוונטית כאן, אבל היא לא באמת משנה. גם אם הלהקה הייתה מתהווה באופן אחר, היא עדיין הייתה מכילה חמישה חברים שידעו מראש פחות או יותר מה הם עומדים לחוות. אין צורך לפרט לעומק את התהליכים שעברו על התרבות בשני העשורים מאז תקופת הזוהר של להקות הבנים (ניתן לצמצם אותם לשם הקוד: עליית תרבות כוכבי האינסטנט) כדי להבין שעבור הארי, ליאם, לואי, זיין ונייל, הפרסום המהיר לא הכיל יותר מדי אלמנטים מפתיעים.

      העובדה הזאת מובילה לאחד הגילויים המעניינים של הסרט, והוא הפער בין תגובת הוריהם של חברי הלהקה, ששייכים לדור ישן יותר ומתקשים לעכל את השינוי החל בחייהם, לבין התגובה של הנערים עצמם, שיכלו לקפוץ ישר לתוך העשייה. ואכן, במהלך הסרט הם מדגישים שוב ושוב עד כמה הם היו דעתניים ממש החל מהרגע בו הפכו ללהקה. הם לא היו צריכים ללמוד מאנשי הפקה חלקלקים וממולחים כיצד להתנהג, להתלבש ולמעשה - למתג את עצמם, כי כל ההקשרים התרבותיים כבר היו פרוסים בפניהם. הם שייכים לדור חכם יותר, סקרן יותר, יודע יותר, מודע לעצמו יותר. בדיוק בגלל זה גם התגובה שלהם ליום בו המסע יסתיים שונה בתכלית מתגובתה של אמו של סטיילס - הם לא מפחדים, כי הם יודעים מה האפשרויות שהעתיד צופן להם, וממש כמו שבסצינה המעניינת ביותר בסרט הם מדברים על כך בחוכמה ובבגרות מפתיעה - בעתיד הלא כל כך רחוק וואן דיירקשן כבר לא תהיה להקה, וכל מה שיוותר ממנה אחריה הם רק סיפורים שאימהות עתידות לספר לבנותיהן על מה שהייתה להקת הבנים הגדולה של זמנן, שהורכבה מחמישה אנשים שהיו סופר-קולים, אבל רקדנים גרועים.