בסוף הכל נגמר בכניסה הלא נכונה. שטופי דמעות עקבנו אחרי מעיין ובת-אל, המאמיות הלאומיות הטריות, רצות את הגמר ללא חת. הן עשו בדיוק את כל מה שעושים הגיבורים בסרטים לפני סוף ה"חיו באושר ועושר" שלהם: הן היו עממיות ואהובות, עשו שמייח גם כשהיה קשה, צעקו שם של בן-דוד ז"ל ברגע השיא של משימה מסוכנת, סחפו קניון טייוואני בריקודים והעיקר פיצחו ראשונות את החידה החשובה מכל, שהתשובה עליה הייתה "מי שנותן מקבל בחזרה". כמה סמלי! מוזיקה מרגשת. ילד מוחה דמעה. קלוז-אפ על במבי צעיר. שתי הגיבורות נכנסות למכונית, מגיעות לנקודת הסיום ולוקחות מיליון שקל. סוף.
אבל זה לא מה שקרה. מעיין ובת-אל הגיעו עד נקודת הסיום, וברגע האחרון פספסו את הפנייה לתוך המלון. ארבע מטר מרון שחר והצ'ק מתנת וואטאבר, נסיכות העונה נתקעו על הנתיב הימני והמשיכו בכביש אל עבר קריית-כישלון בואכה ייאוש. עונה שלמה חיכינו לצדק פואטי, ובשנייה האחרונה הוא מתחרבש בגלל פאקינג מע"צ הטאיוואנים ומטר של פס הפרדה רצוף.
זה מה שקשה כל כך בתכניות ריאליטי נטולות סימוסים: אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי אונים מול הפייבוריטים שלנו. מעריצי לבנה מ"האח הגדול" יכולים להתייפח עד מחר שהייתה קנוניה נגדם, אבל הכוח תמיד אצלם, אצל המסמסים, אצל דעת הקהל, גם אם הקהל הזה בכיתה ז'. "המירוץ" הוא ריאליטי הרבה יותר מתסכל, כי הוא לא סופר אותך בכלל.
וכמה שאהבנו את מעיין ובת-אל. אין לי בדרך כלל חיבה אוטומטית למתמודד העממי שמדלג "הבה נגילה" עם אירופאים מבולבלים, אבל סכי ושטי הצליחו להיות יותר מגימיק שכונות. זה לא ג'קי מנחם פה. הן היו אינטליגנטיות, מצחיקות, שוצפות אנרגיה וחסרות מורא. כשמתמודדים אחרים צרחו זה על זה, הן ניחמו ועודדו ועזרו ליריביהן. כשבמשימת הטבילה בנהר הקפוא הרוב השפריצו קצת מים על הברכיים ואמרו "הנה, זהו, קר לי ביי" (היה שם בכלל מישהו שאחראי על ביצוע המשימות כמו שצריך?), מעיין טבלה בשקט עד הסוף, ובכמות כפולה כדי שבת-אל לא תצטרך. כך הן צברו סימפתיה מפרק לפרק, ולגמר הגענו כבר בתחושה שההפי-אנד נכתב. בחייאת אלוהים, חיים שלנו, כפרה, עזור להן. אתה הרי יודע שניחוח של בושם נותר על היד שמחלקת פרחים. תן להן פרחים.
והן פספסו את הכניסה למלון. ואנחנו הצופים חסרי אונים. נכון, קובי וטליה זוג חביב ולרומי וקורל יש שיער נחמד. זה לא שהגיע איזה דוש מבחיל ברגע האחרון וחטף את הפרס, בסך הכול המבחר האנושי כאן סביר וכולם התנדנדו מעל תהום בטייפה וסבלו כמו שצריך. וזה לא שלא קיבלנו ניצחון מרגש של קובי וטליה, הרי זה תמיד כיף כשזוג בטוח שהוא הפסיד, ועומד ובוכה ומשלים בצער עם מצבו, ואז רון שחר אומר לו ובכן זכיתם במקום הראשון והזוג בהלם וצועק וואו וכולם מוחאים כפיים. וזה לא שהגמר לא היה מותח אי אפשר היה לבקש מירוץ יותר צמוד מזה, כשבכל משימה זוג אחר מוביל בארבע שניות על פני המתחרים. וזה לא שהשעתיים וחצי האלה לא חלפו ביעף, חלפו אף חלפו, חוץ ממריחת סצנת הישורת האחרונה האינסופית. הגמר היה מותח ודרמטי וברכות לזוכים, אבל גם כל כך מתסכל, אחרי עונה שבנתה לנו את הגיבורות האידיאליות שלנו, ואז הזכירה לנו שהכל בידי הגורל והגורל הוא חרא. ואפילו לא יכולנו להושיט להן יד, ולסמס.