אם צעירה לשתי בנות מגלה שהיא שוב בהריון. הריון לא רצוי, לא משמח. רק עכשיו האישה שהיא מזהה כעצמה חזרה אל עצמה, וכבר הכאוס מאיים לגזול את זה ממנה. בעלה דווקא שמח בהריון, מת לבן. נקרע בין האמפתיה לאשתו ולרצון שלה ובין הדחף שלו ללכת עם מה שנדמה לו שהוא סימן דרך מאותו כאוס. אותו הכאוס, שני אנשים שונים, עם רצונות מנוגדים, שתי ילדות קטנות ויש רק אהבה שתדביק הכל מבלי שיתפרק. דרמה קטנה, לא משהו שחוצה את גבולות היומיומי, ובכל זאת חונק את הגרון. והסיפור הזה, ששייך לבעז רוזנברג ולאשתו נתי קלוגר, הוא רק אחד מתוך חמישה. והוא אפילו לא הסיפור כולו, רק נקודת הפתיחה של "מחוברים פלוס".
המחוברים בעונה החדשה שמערבת בין גברים ונשים המתעדים את עצמם, הם לבד מרוזנברג (שהוא שבדרך כלל נמצא מאחורי הקלעים, הוא המחובר, ודווקא נתי קלוגר השחקנית המוכרת מהטלוויזיה והתיאטרון היא אשתו והדמות הנלווית אליו), נדב אבוקסיס הסטנדאפיסט שיצא זה עתה בקול מכבשי דפוס מן הארון; ליאור דיין העיתונאי והסופר (וגם, כפי שעוד תעסוק בזה "מחוברים פלוס" בהמשך הבן של); שירלי ברנר השחקנית המתגוררת בלוס אנג'לס עם משפחתה האמריקאית למהדרין ואת החמישייה סוגרת בסערה אילון נופר הנהדרת ממקימי "מיומנה" והמנהלת האמנותית של הלהקה.
כל אחד מחמשת המשתתפים של "מחוברים פלוס" מוותר על משהו מהפאסון שהגיע איתו; נדמה שזה התנאי להשתתפות שמציב עמי טיר, ובצדק גמור. הבמאי שהיה שם מההתחלה כעורך הסדרה - וקיבל על עצמו את המושכות כדי לגרום לאותו פורמט שהוא גם דלעת וגם כרכרת פאר להמשיך ולנוע הלאה יודע שבלי הוויתור הזה, "מחוברים" לא יכולה להתקיים. בלי זה, "מחוברים" היא עוד אפיק מלהג לאינדיבידואלים שמאוהבים בזרם התודעה של עצמם; ממש כמו כל מי שיש לו חשבון פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר או כולם גם יחד. אז "מחוברים פלוס" היא לא עוד קשקוש בלתי מסונן או ערוך כפי שאנחנו רגילים לו בחשיפה היומיומית שלנו לרשתות החברתיות; היא גם טובה וחדה מהעונה שקדמה לה (זו שעסקה בחמישה גברים סקאזי, גדעון לוי, ג'ייסון דנינו הולט, חנוך דאום ואמירם טובים), ולמרות המשתתפים בפרופיל גבוה שלה, אף אחד מהם לא מקבל פס לחיים קלים וקיצורי דרך.
"מחוברים פלוס" עוסקת בעובדה הפרוזאית שלא מפסיקה מלהמם - שהחיים הם לגמרי לא מה שהבטיחו לנו; שהם לא איזו ביוגרפיה סדורה עם סיפור אחיד וקוהרנטי שיש בו הגיון; ובעיקר ואולי יותר מכל היא עוסקת במחירים שאנו משלמים. המחיר שבלהיות לבד, המחיר שבלהיות יחד, המחיר שבהורות, המחיר שבוויתור על הקמת משפחה, המחיר בהישארות בישראל, המחיר שבהגירה. בחיים לפי "מחוברים פלוס", נדמה שלכל מקום שאנחנו פונים, מגיע איזה מלצר חרישי ושטני ומניח לנו חשבון שאי אפשר לברוח מבלי לשלם. וזה נכון, לא שלא נכון, אלא שאולי, רק אולי, זו גם לא חזות הכל. אולי "מחוברים פלוס", שהיא טובה, מוקפדת ומעמיקה ולא מעגלת קצוות, התאהבה בסבל.
קשה לבלוע את "מחוברים פלוס", היא גוש בגרון, ממועט נחמה. טלוויזיה קשה, לא מרחמת, לא מרככת. לא רק שפיסת הריאליה הזו מובאת במלוא עוז הנקבוביות הפעורות שלה, בלי המייק אפ שאנחנו רגילים אליו, בלי הפילטרים המרככים שמחמיאים למציאות והופכים אותה לבליעה נראה שהיא הפציינטית שמתפתה לספר לפסיכולוג רק את כל הדברים הקשים שקרו לה. כי אם כבר משלמים מחיר גבוה, ומשלמים למה שלא לסחוט עד הסוף את האמפטיה? "מחוברים פלוס" נהדרת ויש בה פה ושם איזה הבלח הומור שהנשמה יוצאת אליו כאילו היה טיפת אוויר שנכנסת דרך היד הסוגרת על הגרון. אבל לפחות בינתיים, רק לשם האיזון, רק לשם היכולת לרוץ איתה רחוק מבלי לרצות לעצום עיניים, חסרה בה איזו השראה. איזו פיסת יופי זהירה וזעירה שמסתננת בתוך הדיכאון הניהיליסטי שמאיים לבלוע הכל. זה רק בעוד כמה נקודות שהיא סוגרת עשר עגול ומושלם, אבל לפחות כרגע, הנקודות האלו עדיין חסרות, והלוואי שיושלמו עוד קצת בהמשך.