פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "לזמן את הרוע": סרט אימה של לצרוח ולשכוח

      "לזמן את הרוע" הוא סרט אימה אופנתי ויעיל מהסוג שרואים בו מעט וצורחים בו הרבה. אם הטענה שסיפור הבית הרדוף מבוסס על סיפור אמיתי עושה לכם את זה - מדובר בסרט כיפי

      בעולם סרטי האימה, כמו בכל תחום אחר, אופנות באות והולכות. לא כל כך מזמן, האופנה הייתה סרטי רוצח סדרתי עם סכין. אחר כך – פורנו-עינויים בסגנון "המסור". אחר כך – סרטי 'חומרים שנמצאו', כמו "פעילות על טבעית". ועכשיו? שני סרטי האימה המצליחים ביותר של השנה הם "מאמא" ו"לזמן את הרוע". שני הלא-המשכים האלה, שניהם סרטי "בית רדוף" במתכונת קלאסית: יש בית גדול עם הרבה דלתות, חלונות וארונות אפלים, ומשפחה שחיה בו, וישות דמונית מאיימת שמשוטטת בו ומבעיתה את בני המשפחה. צרפו לכך את "האישה בשחור" מהשנה שעברה, וקיבלתם טרנד. אימה בלי הרבה דם, ובלי מצלמות וידאו בכל מקום. אימה של קומזיצים, של ישויות מסתוריות החובבות כסאות נדנדה, חלונות מואפלים, בובות קריפיות ומרתפים.

      חובבי אימה "מקצוענים" עשויים לצחוק על הסרטים האלה: אלה סרטי אימה לילדים. דברים חולניים יותר אפשר לראות בחדשות. אין פה איברים נשפכים, אכזריות בלתי נסבלת או חדירה מזוויעה אל הפינות האפלות בנפש האדם. זה נכון, אבל הנה העניין: הסרטים האלה, כשהם עשויים טוב, מפחידים. והם כיפיים. אפשר לצעוק ולקפוץ בכיסא ואחר כך לצחוק על זה, בלי להרגיש מלוכלכים ואשמים. "לזמן את הרוע" הוא בדיוק סרט כזה. הבמאי ג'יימס וואן היה זה שייסד את סדרת "המסור": הוא ביים את הסרט הראשון בסדרה בלבד, ואז עבר לעסוק בעניינים אחרים, בעוד הסרט שביים הפך בידי אחרים לסדרת אימה כמעט אינסופית. כלומר, וואן כבר הוכיח שהוא בהחלט יודע לעשות גם סצינות של ניסור איברים – הוא פשוט בוחר בסגנון אחר הפעם. וגם בסגנון הזה, וואן יודע להפחיד.

      אד ולוריין וורן הם מכסחי-שדים, חוקרי על-טבעי שאוספים מקרים של דיבוק, רוחות וכיוצא באלה (אגב, מדובר באנשים אמיתיים, שטענו בתוקף ובעקביות שהם לחמו בשדים וברוחות. לא חייבים להאמין, אבל אם "זה באמת באמת סיפור אמיתי!" זה מה שעושה לכם את זה - תיהנו). קרוליין ורוג'ר פרון הם זוג שנכנס לדור בביתו החדש, עם חמש בנותיהם, וכמעט מיד מגלה שיש עוד משהו איתם בבית, משהו מוזר שאוהב לשחק משחקים מפחידים ולהרעיש בלילה. אחרי כמה מפגשים מבעיתים, הפרונים קוראים לוורנים כדי לעזור להם למצוא מי או מה גר להם בבית, ואיך אפשר לגרום לו לעזוב.

      לזמן את הרוע (יח"צ)
      הרבה דלתות חורקות. הרבה דפיקות משונות. מתוך "לזמן את הרוע" (צילום: יח"צ)

      אז, הרבה דלתות חורקות. הרבה דפיקות משונות. ילדים קטנים שמדברים עם דברים שאף אחד אחר לא רואה. דברים שקופצים עליך במפתיע, או, יותר גרוע, לא קופצים, ורק נותנים לך לחכות עוד, ועוד, לבום שיבוא, ולהקריפ את עצמך. כל אלה הן אבני הבניין המוכרות ביותר של ההפחדה הקולנועית, ויכולתם לראות אותם כבר בעשרות אם לא מאות סרטים אחרים. אלא מה, ג'יימס וואן יודע את העבודה. אתם יכולים להגיד לעצמכם שכל הנוסחה הזאת של שקט ובום נדושה ומוכרת, ובכל זאת לקפוץ מהכסא כמו ילדה קטנה ומבוהלת כשיגיע הבום. הסרט מצולם נהדר, עריכת הסאונד – הקריטית, בסרטים בסגנון הזה – גם היא מושקעת מאוד, והוא יעשה הכל כדי להבהיל אתכם. ולפעמים יצליח.

      לקראת סופו, הסרט מחליף תת-ז'אנר ומסרט בית-רדוף הופך לסרט גירוש שדים, ואז השורשים ‏הנוצריים שלו נחשפים במלואם. אולי המניות של הדת ירדו בעשורים האחרונים, אבל כשב"מגרש השדים" השתמשו בצלבים נגד השטן, זה נשמע הגיוני; היום, לשמוע את הוורנים מדברים ברצינות על טיהור באמצעות מים קדושים, סימנים בצורת צלב הפוך וקבלת רישיון מהכנסיה, זה נשמע כאילו באפי הולכת לצאת בכל רגע מאחורי איזה ארון ולהביא להם צ'אפחה. אבל מכיוון שכולם מתייחסים לזה באופן רציני לחלוטין, קל להיסחף עם עלילת גירוש השדים, מגוחכת ככל שתהיה.

      פוסטר הסרט לזמן את הרוע (יח"צ)
      מבהיל וכיפי, גם אם לא מבריק בשום צורה. מתוך "לזמן את הרוע" (צילום: יח"צ)

      הדמויות הראשיות משורטטות היטב: וירה פרמיגה ופטריק ווילסון, המגלמים את בני הזוג וורן המקצוענים, הם גיבורים לא שגרתיים לסרט אימה; לילי טיילור מבוהלת היטב בתפקיד אם המשפחה רדופת הרוחות (אולי היא מנסה לכפר על הופעתה הזוועתית ב"בית האימה" מלפני יותר מעשור). הבעיה היא שלמשפחה הזאת יש יותר מדי ילדים. עם חמש בנות, שני הורים, שני מגרשי שדים ועוד כמה עוזרים, אלה פשוט יותר מדי דמויות, וגם אם הסרט עושה כמיטב יכולתו לתת לכל אחת מהן אופי משלה, קשה לזכור מי בדיוק היא כל אחת. "מאמא" היה, כאמור, דומה מהרבה בחינות, אבל הוא התמקד בשתי ילדות ואמא בלבד, ולכן היה מפוקס יותר והיה קל יותר להתרכז גם בבני האנוש ולא רק בצללים שמפחידים אותם. הבאזז מחו"ל גרם ל"לזמן את הרוע" להישמע כמו הדבר הכי מפחיד שנוצר אי פעם. הוא בהחלט לא כזה, אבל הוא בהחלט כן סרט אימה מבהיל וכיפי, לצרוח ולשכוח.

      מחכים ל"לזמן את הרוע"? ספרו לנו בפייסבוק

      לקראת "לזמן את הרוע": עסקאות הנדל"ן הגרועות בתולדות הקולנוע