יום כיפור 2013: מדריך הצפייה הביתית

כמיטב המסורת, גם הפעם מדריך הצפייה מחולק לשלושה תפריטים. כזכור, הראשון מיועד לאלה שלוח הזמנים האישי והמקצועי לא מאפשר להם ללכת לבתי הקולנוע במרוצת השנה, ולכן יום כיפור הוא ההזדמנות הראשונה והיחידה שלהם לסמן וי על כל הסרטים הגדולים שלה. אל תתביישו להודות שאתם כאלה, ואל תלעגו למי שהוא כזה – מדובר הרי ברוב הדומם של החברה.

התפריט השני מעט מתקדם יותר, ופונה לאלה שהולכים לקולנוע בסביבות פעם-פעמיים בחודש, ולכן כן מילאו את כל חובות הצפייה ההכרחיות בשוברי הקופות הגדולים של השנה, אבל לא עלה בידיהם לעשות יותר מזה. התפריט השלישי כולל בעיקר סרטים שהוקרנו רק בסינמטקים, כאלה שזכו לחשיפה מועטה עד אפסית באולמות המסחריים וכאלה שפשוט מלכתחילה נגנזו כאן לחלוטין.

כיוון שכמות הכותרים הרי אינסופית ובכל זאת צריך לצמצם את המבחר כך שיהיה רלוונטי ככל האפשר, שלושת התפריטים מורכבים רק מסרטים שהופצו בפורמט ביתי בחודשים האחרונים, ובעיקרון לא כולל כאלה שמבלים זה מכבר ב-VOD או בערוצי הסרטים.

מתחילים בהצלחה הגלובלית הענקית של עונת הקיץ - "איירון מן 3", הפרק השלישי בסדרת גיבורי-העל בכיכובה של רוברט דאוני ג'וניור, ומן היחידים בעונה הזו שהצליחו לכבוש בגדול גם את הקהל וגם את התקשורת, והוא כה עשיר ומלא רבדים עד שהצפייה בו יכולה להסב הנאה לכל אחד.

המנה העיקרית של הערב מורכבת משני מותחנים עתירי הפתעות, שזכו להצלחה רבה בזמן הקרנתם באולמות הקולנוע, ובמסך הקטן אפשר יהיה עוד יותר בקלות לעשות הנחות למופרכות המסוימת שלהם. הראשון שבהם הוא "האשליה", שובר הקופות היחיד הקיץ שהתבסס על תסריט מקורי לגמרי, וזאת הודות לדרך בה הוא עוקב אחר מעלליה הבל-ייאמנו של חבורת קוסמים, ובה וודי הרלסון, ג'סי אייזנברג ומלני לורן. סרט ההמשך כבר בדרך.

המותחן השני קליל פחות אך עדיין אלגנטי, ולא יהיה לו שום סוג של המשך שכן בשלב זה הוא סרט הקולנוע האחרון של הבמאי הפנסיונר בטרם עת סטיבן סודרברג. בשירת הברבור שלו, "תופעות לוואי", הוא מציג כהרגלו פילם-נואר מבריק על סקס וכסף, והפעם נעזר לשם כך בהופעה של מלכת הקרח ההוליוודית, רוני מארה.

הבוקר מוקדש לסרטי אנימציה לכל המשפחה, ובהתאם לכך משבצת זו שמורה לה"קרודים", על מעלליה של משפחה קדמונית ובקולותיהם (בגרסה המקורית) של ניקולס קייג' המתמקבק, אמה סטון ועוד. זהו להיט לא מסעיר במיוחד, אבל הוא בהחלט מרהיב חזותית, חינני ובעיקר מבדר.

בניגוד לסרטים הקודמים, שהיו להיטים בקנה מידה דומה בכל העולם, הרי ש"המטרה: הבית הלבן", הצליח בישראל יותר מאשר ברוב המדינות האחרון. זאת, כיוון שמדובר במותחן פשוט, בסיסי, כוחני ויעיל, ונותרנו אחד המקומות היחידים בעולם בהם עדיין משוגעים על יצירות קולנועיות מסוג זה. הפופולריות של הסרט רק תתעצם כעת, שכן מי שמאוכזבים מן האיפוק לכאורה של הנשיא אובמה ייהנו לראות כיצד הוא מתאר את חולשתו הבלתי רגילה של היושב בלשכה הסגלגלה, ואת גבורתו של סוכן מיוחד (ג'רארד בטלר) המציל אותו ואת אמריקה כולה בשעת צרה.

ולסיכום, מה שהיה הלהיט הגדול ביותר של עונת הקיץ בישראל, ושובר קופות אימתני גם בנקודות אחרות מסביב לעולם. מדובר כמובן ב"מהיר ועצבני 6", המגיש את התפריט הקבוע של מכוניות שועטות וגל גדות, ומבחינה סטטיסטית קשה להאמין שנותרו עוד יותר מדי צופים שלא ראו אותו, אבל אם עדיין יש כאלה זו ההזדמנות שלהם להשלים את החסר.

רצה הגורל ולאור אופי הסרטים בנמצא, תפריט זה ניחן בהרבה חספוס וטסטוסטרון, וכולל בעיקר דרמות פעולה ומותחני פעולה על גיבורים ממין זכר - אך אל דאגה, כולם ברמה גבוהה, עם לא פחות מוח משכל. הם נהנו מהצלחה מסוימת באולמות הקולנוע בישראל, אך מגיעה להם חשיפה עוד יותר רחבה ממה שקיבלו, ועכשיו זה יכול לקרות.

כאן אנו מתחילים מן הקל אל הכבד, ופוצחים בפחות מתיימר בחבורה - "פארקר", עוד תוצר מבית החרושת לאקשן של ג'ייסון סטיית'ם, הנכנס כאן לעורו של השודד עם הכבוד, שנברא בידי הסופר דונלד ווסטלייק, מי שכתביו כבר היו בסיס לשלל קלאסיקות פעולה - "בטווח אפס" ו"פייבאק", למשל. סרט זה אינו עומד איתם בשורה אחת, ועדיין הוא מספק כיף טהור וחלקלק, כמיטב המסורת של הכוכב הבריטי.

המנה העיקרית שמורה למה שהוא אולי הפספוס הגדול של הקהל בקיץ האחרון - "רווח וכאב", סרטו של מייקל ביי המבוסס על סיפורם של שרירנים שלקחו רחוק מדי את האמונה שלהם בחלום האמריקאי. זוהי יצירה חזקה ושנונה להפליא, מאופיינת בחדות ועשויה בווירטואוזיות, שמשכילה גם לסחוף וגם להגיד משהו במשך יותר משעתיים.

למרות זאת, ולמרות תצוגות המשחק הנהדרות של מרק וולברג ואחרים בתפקידים הראשיים, היא לא הצליחה למצוא מספיק צופים שיקשיבו לקול הייחודי שלה. אולי בגלל שהציבור רגיל יותר למוצרים מסוג אחר של ביי, למשל "בחורים רעים" ו"רובוטריקים", ואולי מפני שהיא צעקנית, בוטה ואלימה עד מאוד - ממש כאילו דובר קוסאשווילי ביים סאטירת אקשן הוליוודית. כך או כך, מגיעה לה הזדמנות נוספת. זהו מסוג הסרטים שרואים ביום כיפור ואחר כך כותבים עליהם סמינרים.

נסיים את הערב בעוד משל כואב על החברה האמריקאית. הפעם הוא אינו סאטירי אלא מלנכולי ולא תזזיתי אלא פיוטי. קוראים לו "המקום בתוך היער" והוא שיתוף הפעולה השני של הבמאי דרק סיאנפראנס והכוכב ריאן גוסלינג לאחר "בלו ולנטיין". רק שהפעם השחקן לא עומד בחזית לבד, שכן דרמת הפעולה הזו מתפתחת בשלוש מערכות, עם דמויות שהולכות ונעלמות ומעגלים שנפתחים ונסגרים, ויותר מזה לא כדאי להגיד כדי לא להרוס את ההפתעה והעונג הצפויים למי שטרם ראה.

כדי להתאושש מן העגמומיות של "מקום בתוך היער" וכדי לספק גם את צרכי העוללים שבמשפחה, המשבצת של בוקר יום שבת מוקדשת כראוי לקומדיית אנימציה - "מפלצת של מלון". כידוע, יוצאים מלאנתלפים סרטים שכאלה מדי שנה, ולכן ברור שכמה ייבלעו בין כולם ויתאדו בלי שקיבלו תשומת לב ראויה. הפעם זה קרה לפנטזיה הידידותית הזו, שנהנתה מהצלחה מסוימת, אבל לא במידה שהגיעה לה.

שם הסרט מלמד על עלילתו, ויותר מזה אין הרבה מה להגיד. הוא עוסק במלון של מפלצות, כולן חמודות להפליא, ומכאן והלאה מתפתח סיפור קסום. זה לא מתקרב לרמת יצירות המופת של פיקסאר או שום דבר בסגנון, ועדיין זה בהחלט מספק.

בדומה ל"מקום בתוך היער", שוודאי עדיין צרוב בלבכם מן הערב הקודם, גם "מאד" היה אחד מלהיטי האינדי הגדולים של השנה בארצות הברית, ובישראל זכה לחשיפה נאה אך לא עצומה. כמוהו, גם הוא סרט על גברים מדורות שונים שיש בו הרבה דרמה ולא מעט פעולה. כמוהו, גם הוא מתרחש באמריקה שבין ניו יורק ולוס אנג'לס, זו הזוהרת פחות שהוליווד לא תמיד אוהבת להראות. אך בניגוד אליו, זו לא אמריקה האורבנית במזרח, אלא זו הפראית יותר שבדרום, ממש כמו בספרים של מרק טוויין. ובדומה למה שהיה בקלאסיקות הספרותיות, גם כאן יש ממד של אגדה, והתוצאה יפה וכובשת. מצטיין במיוחד, בתפקיד הראשי, מתיו מקונוהיי, מן השחקנים העסוקים של השנים האחרונות, שהפוריות שלו לא פוגעת באיכות עבודותיו.

כמעט ולא נעשו בישראל סרטים שאפשר לקטלג אותם גם כ"אקשן", ולכן טוב שמני יעיש ביים את "המשגיחים", שכונה לא פעם תשובה מקומית לטרנטינו ולסקורסזה, ואופיו המחוספס משתלב אידיאלית בתפריט זה. נוסף לכך, עיסוקו בכנופיית פנאטים דתיים ובדילמות שמתעוררות בהם מתלבש על היום הזה כמו אופניים בכביש ריק, ולכן הוא אידיאלי עוד יותר. אם כל זה לא מספיק, הרי שמדובר גם בתוצר קולח ומשובח, והוא אף זכה זה עתה למהדורת דיוידי מוקפדת ומושקעת, אז יש את כל הסיבות שבעולם לשבור איתו את הצום.

סרטי ז'אנר אירופאיים בדרך כלל אוכלים אותה משני הכיוונים בישראל: הם לא נחשבים איכותיים מספיק בשביל שוחרי הקולנוע המעודן, אך השפה הזרה מדירה אותם מן האולמות של הקולנוע המסחרי, וכך הם מוצאים את עצמם גנוזים ולא מופצים בארץ. זה גם מה שקרה לאפוס ההרפתקאות הנורבגי "קון טיקי", אבל כשיש מסך ביתי לא צריך טובות, וכך אפשר יהיה לנצל את ערב יום כיפור כדי לראות כיצד הבמאים יואקים רונינג ואספן סנדברג הפגינו תצוגת תכלית מספיק משכנעת כדי לסדר לעצמם מועמדות לאוסקר וגם את שרביט הבימוי בפרק העתידי של "שודדי הקריביים".

נכון, זה יום כיפור ולא יום השואה, ובכל זאת אפשר להציע בערב הזה דאבל-פיצ'ר של סרטים העוסקים בנושא, או יותר נכון בזיכרון של מה שקרה במלחמת העולם השנייה, בהשפעות שלה על הדורות שבאו לאחר מכן ובמה שאפשר ללמוד מכל זה. שניהם יצאו עתה בדיוידי, וכך יש הזדמנות לקבל מהם את השיעור המרתק הזה.

הראשון הוא "הדירה" של ארנון גולדפינגר, שכבר נכתב עליו במדור הזה באינספור הזדמנויות, כיאה להיותו אחד מסרטי התעודה המקומיים הטובים והחשובים אי פעם. הוא זכה להצלחה גדולה בסינמטקים ברחבי הארץ - עשרות רבות של אלפים כבר ראו אותו. עם זאת, הוא לא הגיע לאולמות המסחריים, ואולי הדיוידי יאפשר לו להגיע לקהל רחב עוד יותר. מגיע לו שכל ישראלי יצפה בו.

הסרט השני ברצף הוא "חנה ארנדט", קופרודוקציה ישראלית-גרמנית דוברת אנגלית שדווקא כן הוצגה כאן באולמות המסחריים. אך אף שהיא עוסקת בנושאים שנוגעים לעם היהודי, צולמה בחלקה בארץ וגם נהנתה מהצלחה מסחרית בארצות הברית, כאן אף אחד כמעט לא הלך לראות אותה.

שווה לתקן זאת ולהשלים את החסר - סרטה של מרגריטה פון טרוטה לא ניחן במעוף כלשהו, הוא לעתים גולמי עד וולגרי ולפעמים גם מתריס, אבל בסך הכל מעניין לעקוב אחר סיפורה של הפילוסופית שטבעה את המושג "הבנאליות של הרוע" ושילמה על זה בריבים עם כל העולם, כולל עם יהודים ברחבי תבל וגם עם המוסדות הרשמיים של מדינת ישראל.

כיאה למשבצת האופטימית של בוקר שבת, הסרט הראשון ליום זה פחות כבד מן השניים האחרונים של אתמול בערב ומן השניים שיבואו אחריו. שמו "מולייר על אופניים" והוא עוסק בשני שחקנים המבקשים להעלות את "המיזנתרופ" של המחזאי הצרפתי האגדי. אך לא צריך להיות חובב תיאטרון כדי להבין או להעריך את הדרמה הקומית הזו, שאינה עוסקת בעולם הבמה כי אם בנושא שנידון במחזה המקורי - התהייה אם ניתן לצלוח את העולם הזה בלי להיות צבוע. אתם יודעים את התשובה.

הודות לגורמים רבים ובראשם תצוגות המשחק השמיימיות של למבר ווילסון ופבריס לוקיני, התוצאה היא דליקטס, ובאין אוכל אחר בסביבה, כל שנותר הוא לללקק מולה את האצבעות. ולהישאר רעבים לעוד.

בעת ש"לא" עטור הפרסים והשבחים הגיע לארץ בחודש מאי האחרון, כתבתי עליו שהוא ניצב כסרט הטוב של 2013. רק צופים מעטים נענו להמלצה הזו והזדרזו לצפות בו באקרנים. בכל זאת אני עומד מאחורי האמירה ומפציר במי שטרם עשה זאת, לחזות בגאל גרסיה ברנל מככב כפרסומאי המוביל את הקמפיין להדחת המשטר הטוטליטרי והקפיטליסטי של פינושה בצ'ילה של סוף שנות השמונים. פבלו לרין מציג זאת באופן שהוא גם מפעים ומרגש אבל גם מפוכח ומאוזן, ובעיקר מיטיב להשתמש בעלילה המסוימת כדי להציג את מה שנראית כשאלה הפוליטית/חברתית/תקשורתית/פילוסופית החשובה של ימינו: האם בכלל יש דרך אמיתית לנצח את השיטה?

ומן המבט המפוכח בצ'ילה שלפני תום עידן פינושה, נסיים במבט מפוכח בצרפת שלאחר המרד הכושל של מאי 68', וזאת ב"Something in the Air" של הבמאי אוליבייה אסיאס, בעצמו תוצר של התקופה הזאת. אחד מן המגיבים בIMDB לעג לסרט על כך שיש בו את כל הקלישאות האפשריות של הקולנוע הצרפתי - בחורים מעשנים, בחורות עירומות וכיוצא בזה. על פניו הוא אולי צודק, אבל הביקורת שלו פספסה את האירוניה החדה בה מסתכל היוצר בכל זה.

לכך, כרגיל אצל אסיאס, מתווספת שליטה מוחלטת בכל אמצעי המבע הקולנועי, משולבת באנושיות, חמלה ורומנטיות רבה, תובנות מאירות עיניים ומעל כל זה, גם בחירות מוזיקליות מפתיעות וקולעות. אכן, אולי כל מה שנותר מהתקווה של מאי 68 זה סרטים, אבל לפחות אלה סרטים שכאלה, והם מעוררים תיאבון לצפות בעוד ועוד קולנוע, גם הרבה אחרי תום הצום.

עוד סרטים לצפייה חינם בוואלה! VOD