"ג'סי! תראה את עצמך תכף ומיד". היה זה רגע דחוס באירוניה, הזדהות ואימה טורדת מנוחה לראות כמה וולט, בסופו של דבר, הוא האחרון לדעת. אין לו מושג איך ומתי ג'סי יראה את עצמו. וסביר להניח שוולט, אנליטי ומחושב שהוא, לא יכול היה לחזות מה עוד מחכה לו עם בן טיפוחיו המנוצל. סצינת הפתיחה בה וולט מגיע לביתו ספוג הדלק מת מפחד, היא מופת של בימוי. לעזאזל, אלו בדיוק הסצינות שעושות את הסדרה הזו לכזו חשובה ופורצת דרך. מחד זה אמנם וולט שמגיע הביתה, אבל למעשה הוא משחק מחבואים עם התודעה שלנו שכורעת תחת עומס הניחושים והצפיות, כשהוא יוצא ונכנס מבין הצללים, קולו נשמע מבלי שרואים את פניו, וליותר מפעם אחת נדמה כאילו הוא מכוון את האקדח אלינו. אנחנו רואים את וולט מתעמת עם הפחד הגדול ביותר שלו, איום על ביתו שלו, וההליכה המפוחדת שלו, עקב בצד אגודל לצד אימה הולכת וגוברת ממה שהוא רואה הייתה הזרה נפלאה על הסביבה הטבעית של וולט, על מבצרו, על מי שהוא. הוא ניצוד ברשת שטווה, והוא מתחיל להבין את זה כשיצא שמוט כתפיים מהחדר האחרון, אליו נכנס בשוט מושלם כשידו מתקרבת בחשש עצום אל ידית הדלת העגולה במרכז הפריים. איזו אימה נפלאה.
בלוג "שובר שורות": כל הטורים
בכלל, הפרק הזה, שהרגיש בצפייה ראשונה טיפה צולע ואיטי, למעשה הראה למה הסדרה הזו ונשים בצד את המלחמות העקובות בדם שלה כל כך נדירה. יש בה מקום לנשימה עמוקה. סבלנות, עומק, התעכבות מוצדקת על הפינות הנידחות באופיין של הדמויות וחשוב מזה שפה ייחודית משלה. "Rabid Dog" הוא תצוגת תכלית מרהיבה של המבע הקולנועי הייחודי לסדרה ומשכלל את השפה האסתטית של "שובר שורות" שבירת הנרטיב הליניארי, חזרה על סצינות מכיוונים אחרים, דיאלוגים מדויקים ושימוש מדויק במוזיקה כשלא אומרים כלום אלא רק רושפים ונוהמים מזעם מתודלק בקוק עם מיכל דלק מלא בביתו של השטן. גיליגאן הוא לא רק מספר סיפורים ייחודי, הוא גם אחד כזה שלא מפחד להראותם מזווית אחרת ושונה מהשדה המאופק והשמרני של הפריים-טיים הטלוויזיוני. ליותר מפעם אחת, הפרק הזה, ובמיוחד רגעים מינורים ולכאורה מתים שבו, הזכיר לי את אחד מפרקי המופת שלה הזבוב. הכל מזוהם ממילא, במיוחד האוויר בין ג'סי ו-וולט.
וולטר "סכנה" וויט
ראינו כמה וולט ב-א-מ-ת מאד רגיש ואוהב את ג'סי. בשעה שכולם סביבו חגים כזבובים ויועצים לו להיפטר ממנו הוא עדיין לא יכול לשחרר אותו. וחרף היותם בעיקר ביחסים סימביוטים, בפרק הזה ראינו כמה רגש היה ועודנו יש בין השנים. ושניהם מפחדים. במקרה של וולט זהו אולי הרגש היחידי שהוא מצליח לחוש ולזהות בתוכו. נראה כי הוא מכיר ואולי אף אוהב יותר את ג'סי מאשר את ג'וניור, כפי שסצינת הבריכה הלילית של השניים הראתה. אך וולט שבוי בתבניות שלו - הוא רוצה באמת ובתמים בטובתו של ג'סי אך באותו משפט נשמע אגואיסט, יהיר ומתנשא. גם בסוף כל המהפכים והשינויים הקיצונים שעבר, וולט נשאר וולט. לאור תקדימי העבר, לאורך רוב הפרק הוא אשכרה היה משוכנע שיוכל גם הפעם לפתור את זה בשיחה. מבחינתו הוא הקריב את עצמו, "אני בידיים שלך". אך בסוף הפרק הזה וולט נשאר לבד. וסיום הפרק הזה הביא עימו את נקודת האל-חזור במערכת היחסים שנמשכה כ-60 פרקים. בניגוד לפרק הקודם, הפעם וולט עם הגב לקיר, ובמצב הזה, כמו ג'סי, וולט פונה לאלימות. תמיד. החל מרצח החניכות שלו, קרייזי 8, שהיה חייב למות בגלל החתיכה החסרה, דרך הפאסיביות מול ג'יין הנחנקת, עבור בגייל כדי שוולט יישאר היחידי שיודע לבשל וכמובן מותו הראוותני של גאס פרינג. יוצא דופן ויכול להיות גם המקרה היחידי שוולט מתחרט עליו הוא מייק. הרי את הרשימה הוא יכול להשיג, כפי שאכן עשה לבסוף, מלידיה. הטלפון לטוד הוא המפלט האחרון מבחינתו של וולט. עוד שנייה מגיע הדוד ג'ק, ואנחנו יודעים כבר מה קורה בסוף סצינות בהן הוא נדרש להוכיח את מקצוענותו.
האנק
גם האנק לא מציל אלא מנצל את ג'סי. בהתפזר ענן האבק, האנק לא מתגלה כאנדרדוג שקם כעוף החול כדי להציל את היום, אלא כשוטר מתוסכל, דורסני ותאב הנקם שתמיד היה. להוציא שני רגעים בודדים שאיזה ניצוץ של רגש הצליח לבצבץ מבעד לחרצי פניו הורדת האקדח יחד עם הנמכת הטון בבית משפחת וויט, וחגירת חגורת הביטחון באוטו האנק בסך הכל רואה בג'סי אמצעי. לעזאזל, הוא אפילו מתרברב בכך באוזניו של גומי עד כמה לא אכפת אם הוא ימות תוך כדי. כן, האנק חזר להיות הכסיל האמציונלי שהוא. הניע הקל בפניו כשג'סי עימת אותו עם האמת: הוא חכם מכם, הוא השטן ואתם סתם שני אנשים היה צוהר היישר לנקודת התסכול הגדולה ביותר של האנק. ובנוגע לברית השונאים הזו בהתחלה הייתי מאד מאוכזב ממנה. אבל מבחינת הסיפור, גיליגאן מבצע פעולה דיכוטומית שרק נראית כפתרון הקל ובסופו של דבר היא הדבר ההגיוני והמתבקש ואשר כמו צוואר בקבוק מנקזת את כל הקונפליקטים בסדרה ומארגנת אותם בין שני מחנות: מחנה וולט סקיילר והדוד ג'ק מול האנק, מארי וג'סי.
ג'סי, יו
במובהק זה היה הפרק של ג'סי. פרק שהוא המשך ישיר של סוף הקודם ותהליך ההבנה הנמהר מאד שקדם לו. בפרק זה ג'סי ועוד איך הראה את עצמו ונולד מחדש. כן, הוא עדין פגוע, אבל בניגוד לעבר הוא לא שקוע בקטטוניות שלו, אלא פעיל, ובסופו של דבר לראשונה גם מפעיל. הוא גם האיש היחידי בסדרה שמונע מרגש טהור ולכן הוא גם בלתי צפוי. אבל כיאה לאחת מתימות העל של הסדרה הזו - הקונפליקט בין האינטלקט לפיזיות - בפרק הזה ראינו כמה ג'סי החכים. מאד החכים. כרגע, הוא היחידי שיודע יותר טוב מכולם את המצב שהתגלע בין המחנות. הוא יודע למה וולט מסוגל ויודע כמה האנק לא יודע. ג'סי אינו, כפי שהמטאפורה של סול ושם הפרק מרמזים, כלב נגוע בכלבת. הוא גור כלבים שהלך לאיבוד במשעולים המפותלים של הסדרה. הוא מחפש בעלים, בית, יחס. והוא לבד. היחידי בעצם שמסתובב לגמרי לבד, אפילו "ביבר, או איך שקוראים לו והחבר הרזה שלו" עפים בחלל של בבילון 5. אבל ג'סי מצא את עצמו במשעולי הנקמה, ובפעם ראשונה בחייו החליט לפעול בזהירות. לא יודע, לי זה נראה כי הוא פספס את ההזדמנות היחידה שהייתה לו להפיל את וולט בקלות יחסית. די בדומה להמלט שרואה את קלאודיוס כורע ברך ומתפלל ולא מוצא בנפשו כוח להרגו. אך בניגוד לנסיך המתייסר מדנמרק, היחידי שאכפת לו מחובב הספידים מאלבקרקי, הוא וולט. לאורך כל הסדרה כמעט, להוציא את אפיזודת מייק, ג'סי היה נתון למרותו של וולט. נפשית, מקצועית ולעיתים פיזית. בפרק הזה, כאמור, הוא עבר צד. מטורף, חסר שליטה, רגיש, אכפתי, נמהר וזועם שהוא הוא נתון למרותו של גיליגאן כרגע. והוא הפך אותו לכלי המשחק החשוב ביותר בעונת הציד על ראשו של וולטר וויט שתסתיים עוד 4 פרקים. וזה לבטח שופך אור חדש למשפט של גיליגאן כי הוא והצוות הזילו דמעה כשכתבו את הפרק האחרון. שאלת מכונת הירייה בבגאז' עדיין נותרת פתוחה.
אחיות עושות את זה בשביל עצמן
אצל בנות למברט המסוסכות הריפרור השיקספיריאני המתבקש הוא כמובן שני פנים של ליידי מקבת. מארי וסקיילר בחצי העונה הזו הפכו להיות דמויות משנה משמעותיות ועוגן נשי פעיל ומניע במחנות היריבים. האפלה של זכרי האלפא חלחלה עמוק אל תוך נפשן של מי שהם מתיימרים להגן עליהן. מארי בסצינת פסיכולוג מדהימה מתוודה שהיא מבלה שש שעות ברשת כשהיא קוראת על רעלים. בזמן שהיא מדקלמת בעל-פה את האובססיה החדשה שלה, לא יכולתי להוריד את העיניים מהגיטרה של המטפל. אין ספק שמשהו טוב עובר על מארי בעונה הזו. בתצוגת משחק משכנעת בטסי ברנדט מצליחה לנייד באמינות בין יצר הנקמנות שמפעם בדמות שהיא מגלמת ובין היצר האימהי שלה שגלש ממנה למראהו של ג'סי. כרגע, היא היחידה בעדו. סקיילר, שהשלימה מעגל בפרקים הקודמים, מרגישה מאד בנוח עם פרסונת הליידי מקבת' בבגדים עם דרינק אחד יותר מדי על מיטה בחדר מלון מפואר. לאחר שהיא בולשת אחריו, תובעת ומקבלת את האמת היא מדיחה את בעלה, בלי למצמץ, לתת עוד פוש אחד אחרון. הרי הגענו כל כך רחוק, מה זה כבר עוד אחד? והם אכן הגיעו רחוק. אם יש דבר שהסצינה מקפיאת הדם הזו עשתה, זה להזכיר את סצינת המראה שלה מעונה קודמת, בה וולטר מסביר לסקיילר שהוא לא בסכנה, הוא הסכנה. אולי כדאי לו להקשיב לה יותר.
ניחושים והמצאות
1. באמת שאין טעם, כפי שהוכח כאן שבוע אחר שבוע לנחש מה יהיה. זה כשלון ידוע מראש. היקום של שובר שורות מרובד מדי כדי לסמן טריטוריה אחת. האלכימיה בין המחושב לכאוטי יוצקת כאן חומרים אבסורדיים לתוך תבניות שרק הסדרה הזו יכולה להפוך אותן להגיוניות. ובכל זאת: הניצוד מפחד, הצייד מפחד ונהר של דם אמיתי חוצה ביניהם. וולט וג'סי, מי שהתחילו את הסדרה כברירת מחדל אחד לשני, יאלצו לסיים אותה כשהם נאבקים על חייהם. לשאר יש תפקיד: לסבך ולהתיר את הסבך הרירי בין השניים. זה לא ייגמר בשיחות, את זה גם וולט הבין.
2. וולט בתחתוני סבא הנה אימג' שלא חשבתי שאתענג עליו שוב. מצחיק כמות הפעמים שבריאן קרנסטון נאלץ לסנוור עם תחתוניו. ותמיד אלו תחתוני סבא. סדר צריך שיהיה.
3. משאבת הדלק המקולקלת ללא ספק התירוץ הכי אווילי שוולט הצליח לחלץ מעצמו.
4. מארי מגישה לג'סי קפה בספל של ה-DEA. זו אירוניה, אלאניס. תלמדי.
5. סול מתלונן על כך שלא חידש את המנוי שלו לקראטה? פרייסלס. גם בפרק חלש של סול, ועוד כזה בו הוא מקבל בראש על הדימויים שלו, ההארי גולד של "שובר שורות" מצליח לשחרר עוד קלאסיקה.
6.אהלן גומי, כמה קל לחזור ותוך שנייה להבין בדיוק מה קורה. אני בטוח שהתגעגעת לקבל בראש מהאנק שוב. סלמה הייק, גדול.
העונה האחרונה של "שובר שורות" משודרת בימי שבת ב-21:30 בערוץ yes Oh HD ו-yes VOD