הכל כבר נאמר על אלכס טרנר, מהתופעות המוזיקליות המשמעותיות של השנים האחרונות, וכמעט הכל נכון. הוא מהמקרים הנדירים האלו שבהם לגיטימי לאדם להאמין למה שאומרים עליו. מה שבעיקר מעורר השתאות זה שהוא לא עוצר. טרנר, רק (או כבר?) בן 27, ממשיך להשתפר. אם להשאיל קלישאה נכונה מעולם הכדורגל, הרי שהיא תהיה שהוא לוקח מנהיגות, ולא מקבל אותה בחסד. טרנר הוא - והנה מגיעה עוד קלישאה - באמת ובתמים קולו של דור. מי זה בדיוק הדור הזה ומה הוא רוצה והאם הוא בכלל צריך ומעוניין שמישהו יהיה הקול שלו? אלו כבר שאלות שספק אם למישהו יש תשובות עליהן, אבל את טרנר כל זה לא אמור לעניין. הוא ממשיך בשלו, כובש יעד ועוד יעד בדרך לדפי ההיסטוריה, בתקופה שבה לדפים האלו כבר יש פחות ופחות משמעות ולקוחות. גיחה אחרונה לכדורגל - טרנר הוא שילוב דמיוני בין מסי ורונלדו. גם כשרון נדיר, גם לוק, גם אטיטיוד. כולם רוצים להיות הוא, אף אחד לא יהיה. ולמרות כל אלו - הוא לא מושלם. לפעמים גם הוא חוזר לבד הביתה אחרי ערב ארוך מדי בפאב השכונתי, ולפעמים - אולי הרבה יותר מלפעמים - גם הלב שלו מתרסק לחתיכות. גם סחבק, גם מנהיג.
הלהקה של טרנר, ארקטיק מאנקיז, היא כבר סיפור יותר מורכב. לא תמיד היא מצליחה לזקק את הניצוץ של טרנר - גם את הפרסונה וגם את היכולות הטקסטואליות - למוזיקה בלתי נשכחת ונצחית. יש רגעים שבהם זה כן קורה - "AM" הוא כבר האלבום החמישי של המאנקיז - אבל ביותר מדי אחרים חסר את הדבר החמקמק הזה שהופך אלבומים לעל זמניים. מתבקש להשוות בין ארקטיק מאנקיז לבין להקה אחרת, שהוציאה את הבכורה שלה ביולי 2001, כמה חודשים לפני שטרנר וחבריו התחילו לנגן יחד בשפילד - הסטרוקס. המוטיבים דומים - חיים אורבניים ועניינים שבלב לדור מבולבל, מאותגר קשב ובעל סף שעמום נמוך - גם ההשפעות המוזיקליות. ג'וליאן קזבלנקס היה האלכס טרנר של תחילת שנות האלפיים, והסטרוקס היו מי שהעניקו חיים מחודשים לעולם רוקנ'רול גוסס. "Is This It" שלהם הוא דוגמא לאלבום שבאמת שינה את מרקם החלל והזמן ורלוונטי היום בדיוק כפי שהיה לפני 12 שנים. להלן נצחי. האם יש אלבום של ארקטיק מאנקיז שאפשר להגיד עליו את אותו הדבר? בעיני לא, גם לא על הבכורה שלהם, "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not" מ-2006. יהיו כמובן שיחלקו עליי, אבל הסטרוקס שינו די-אן-איי של רגשות, בעוד שארקטיק מאנקיז משחקים עם רגשות. משחקים ברמת גמר ליגת האלופות, אבל עדיין משחקים. לזכותם ייאמר שבעוד קזבלנקס והכנופיה הניו יורקית שלו לא באמת הצליחו לשחזר את הגאונות של האלבום הראשון שלהם, והוציאו אחריו ארבעה אלבומים בעלי אפקט השפעה דליל יותר, החבורה משפילד לא מוותרת לעצמה ועסוקה במוזיקה מצוינת במקום בכל המסביב. היא מאתגרת את עצמה מאלבום לאלבום ומצליחה להישאר הלהקה החשובה בבריטניה, ככל הנראה בדרך לאותו מעמד גם בעולם.
אז איך "AM" עצמו? לרגעים מבריק, לרגעים מסעיר, אבל לא היסטורי, למרות שכבר קראתי ביקורת שכללה את המשפט "זה האלבום שהילדים שלכם יקשיבו לו בעתיד בזמן שהם מדמיינים שהם חלק מדור שהם בכלל לא נולדו אליו".
רוחו של ג'וש הום(י), עדיין מרחפת בין כתלי הבית, אבל הגרוב הוא אחר לגמרי. ובגרוב הכוונה היא שטרנר וחבריו כנראה האזינו ללא מעט אאוטקאסט כשכתבו והקליטו את האלבום, או שסתם נזכרו שהם ממש אוהבים אותם. גם מרווין גיי, ולהבדיל ג'סטין טימברלייק, תורמים כאן ממורשתם, וכמובן שהם גם לא שכחו את כל מה שלמדו מבלאק סאבאת' ומלו ריד ומהסטונז. כל הכיף החיים הזה מתמזג לאלבום אר-אנ'-רוק מאד סקסי, אולי הטוב ביותר של ארקטיק מאנקיז. עם שירים שזכו לשמות כמו "האם אני רוצה לדעת?", "האם את שלי?", "למה את מתקשרת אלי רק כשאת מסטולה?" ו"אני רוצה להיות שלך" (שמבוסס על שיר שכתב ג'ון קופר קלארק, גיבור של טרנר) , לשיטוט הלילי של טרנר יש יעד אחד ויחיד: ביתה של האחת שהפכה לו את הצורה, וממש לא משנה כמה רחבות ריקודים וכמה ברים הוא יפקוד בדרך כדי לחפש אלטרנטיבות. אין היום מישהו שם בחוץ שמדברר מערכות יחסים יותר טוב מטרנר, ומאד הייתי מעוניין לדעת מי זאת הבחורה שזכתה שהוא ישיר לה את השורה "הייתי רוצה להיות הפורד קורטינה שלך, לעולם לא אחליד".
ארקטיק מאנקיז היא להקה מאד מיוחדת, שהוציאה אלבום מאד מיוחד, מהטובים בשנת רוקנ'רול נדירה באיכותה, אלבום שהוא אלכימיה מעוררת התפעלות בין ישן וחדש, כזאת שממשיכה אבולוציה לא מובנת מאליה של להקה צעירה בזמנים של שגר ושכח. מי שקזבלנקס היה בשביל כל כך הרבה אנשים לפני עשור, מישהו שהבין אותך יותר טוב מכל אחד אחר בעולם בדיוק כשהיית צריך חבר כמוהו, כזה שזרק חבל הצלה בדמות פסקול לסערות רגש מסוכנות, הוא מה שטרנר כיום בעבור מיליונים אחרים. כנראה שאם הייתי היום רווק בשנות העשרים לחיי, האלבום הזה היה הופך להיות החבר הכי טוב שלי. מאחר ולמרבה הצער אני לא, הוא יהפוך לסתם חבר טוב. ובגילי כבר בקושי אוספים חברים טובים חדשים.
קורדרוי - כל הטורים של מני אבירם