פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל חיפה 2013: המדריך המלא

      מבר רפאלי ועד פליני, מג'ורג' קלוני ועד ליאור אשכנזי, מקלאסיקות אילמות ועד מיטב הקולנוע העכשווי - כל הסיבות לעלות לכרמל בסוכות הקרוב

      המהדורה האחרונה של פסטיבל הקולנוע הירושלמי התגלתה כהצלחה מענגת וכאחד האירועים התרבותיים המרשימים של הקיץ המקומי. עם זאת, אי אפשר היה שלא לחוש עגמומיות בסיומה – בשל מצבו הכלכלי הקשה של הסינמטק בעיר הבירה, עתידו של האירוע האגדי לא ברור, ובכלל לא בטוח שיתקיים גם בשנה הבאה.

      לעומת זאת, לאחים מחיפה אין מה לדאוג: בתמיכתו של ראש העיר שוחר המסך הגדול יונה יהב, ובניהולה האמנותי המצטיין והעקבי של פנינה בלייר (כשמגיע קרדיט אז מגיע), הפסטיבל של הכרמל כאן כדי להישאר, ובאין תחרות מדרום, הוא כרגע אירוע הקולנוע החשוב בארץ, וככל הנראה יישאר כזה לכל הפחות בשנים הקרובות.

      לפי מה שצפוי במהדורה הנוכחית שלו, שתתנהל בין ה-19 ל-28 בספטמבר הקרוב, לחיפאים אין בעיה לכבד את המעמד המחייב הזה. הם מגישים קדרה קולנועית גדושה בכל טוב, והאמת שהיה קשה לגבש את תפריט ההמלצות לפסטיבל 2013, ולא מעט סרטים ראויים נותרו בחוץ. מה שנשאר היא רשימה המחלוקת לשלוש – השוסים הגדולים של האירוע, עוד שלל הקרנות שכדאי לשים אליהן לב ולסיכום, במחילה, גם כמה אזהרות. את שעות ההקרנה של כל המומלצים ניתן למצוא באתר הרשמי של האירוע, בו ניתן כמובן גם להזמין כרטיסים ולקבל כל סוג של מידע אפשרי.

      "כנס העתידנים": הטריילר

      השוסים

      כנס העתידנים/כוח משיכה

      לפני שנהיה לאחד הקולנוענים הישראלים המוכרים בעולם הודות ל"ואלס עם באשיר", ארי פולמן נולד וגדל בחיפה ועד היום מחובר לעיר ובין השאר ידוע כאוהד שרוף ומבין עניין של מכבי המקומית. לכן רק טבעי שיסגור מעגל ויערוך במסגרת הפסטיבל את הקרנת הבכורה הישראלית של סרטו החדש, "כנס העתידנים", שנבחר לפתוח את האירוע. זאת, לאחר שכבר הוצג בקאן והופץ מסחרית בצרפת, בה נהיה לאירוע תקשורתי.

      בניגוד לעבודותיו הקודמות של פולמן, הפעם זה סרט שאין בו שום דבר ישראלי מלבד זהות הבמאי וכמה מאנשי הצוות. הוא מבוסס על רומן של הפולני סטניסלב לם, דובר אנגלית ומככבים בו שחקנים הוליוודיים בסדר הגודל של רובין רייט, הארווי קייטל, ג'ון האם ואחרים. אלה משתלבים בקטעי אנימציה מרשימים שמביאים את סוג העשייה הזה לשיאים של חדשנות, יצירתיות ופיוטיות, ומצליחים להמחיש את העיסוק של התסריט בטשטוש הגבולות בין הזיה ומציאות. לפחות לפי המסורת, הקהל בטקס הפתיחה אינו קל ולא תמיד קשוב לקולנוע פורץ דרך, כך שיהיה מעניין לראות כיצד יתמודד עם "כנס העתידנים". כל תגובה חוץ מאשר מחיאות כפיים סוערות תהיה תעודת עניות לאותם צופים.

      תשעה ימים לאחר ש"כנס העתידנים" יפתח את הפסטיבל, ינעל אותו סרט מדע בדיוני אחר – "כוח משיכה" ("Gravity") המדובר של אלפונסו קוארון, בכיכובם של ג'ורג' קלוני וסנדרה בולוק, שלא מכבר הוקרן בפסטיבל ונציה והוכתר שם כאחת היצירות המרהיבות של השנים האחרונות, בעיקר הודות לשימוש חסר התקדים שלה בתלת-ממד. בקיצור, גם בתחילת הדרך וגם בסופה, מצפים לנוכחים בחיפה דימויים מסחררים שכמותם טרם ראו.

      התחרות הישראלית העלילתית

      בצד פולמן, שלל במאים מקומיים אחרים יציגו בחיפה את סרטיהם העלילתיים החדשים, ובמקרה שלהם במסגרת תחרותית. יחדיו הם ירכיבו את אחת התחרויות החזקות שהיו אי פעם בפסטיבל ישראלי, ובה כמעט כל אחד מן המשתתפים היה נחשב פייבוריט בנסיבות אחרות.

      מדובר ב"בית לחם" של יובל אדלר, שמגיע לאחר שזכה בפרס בפסטיבל ונציה ולאחר שהוליווד ריפורטר הציב אותו חזק במירוץ לאוסקר לסרט הזר; "אנה ערבייה" של עמוס גיתאי, חביב הכרמל, שגם כן הוקרן בפסטיבל האיטלקי וגם הוא פוליטי, כמיטב המסורת של הקולנוע הישראלי; "מעל לגבעה" המקסים של רפאל נג'ארי, שהוצג כבר בהצלחה בקאן, אך לאור התרחשותו בחיפה, הקרנתו בפסטיבל זה תהיה מרגשת עוד יותר; "לוויה בצהריים" של אדם סנדרסון המבטיח, שיוקרן בקרוב גם בפסטיבל סן סבסטיאן היוקרתי; "הבן של אלוהים" של ארז תדמור וגיא נתיב, שמכרם חורי המככב בו פייבוריט בקטגוריית השחקן הראשי בפרסי אופיר; "סוכריות" של יוסף פיצ'חדזה, שגם כן זכה לשלל מועמדויות לאוסקר הישראלי; "אנשים כתומים", הקאמבק המסקרן של חנה אזולאי הספרי; ו"אחרי הים" של יוסי אבירם, המאחד בין ליאור אשכנזי ומוני מושונוב, יותר מעשור לאחר "חתונה מאוחרת". אבל למרות כל זה, סביר להניח כי המתחרה שימשוך את מרב תשומת הלב של התקשורת הוא דווקא "כידון", קומדיית המוסד של עמנואל נקש, וזו כיוון שמככבת בה בר רפאלי.

      בקיצור, לכל אחד יהיה מה לחפש השנה בתחרות הישראלית העלילתית של הפסטיבל, ויהיה מרתק לעקוב אחריה בזמן אמת ולהיווכח באיכות ובעושר של הקולנוע המקומי בימינו.

      "הבן של אלוהים": הטריילר

      הקלאסיקות

      בצד כל הסרטים החמים מהתנור, פסטיבל חיפה מפגיז כהרגלו בשלל הקרנות של קלאסיקות קולנועיות, רובן בעותקים חדשים ומהודרים. בין אלה, הנטייה הראשונית היא להמליץ על הקאנוניים ביותר – למשל, המחווות ליאסוז'ירו אוזו ופדריקו פליני, שאת שניהם ממש אין צורך להציג;"ילדי גן העדן", שנחשב בידי רבים לסרט הצרפתי הגדול בכל הזמנים; "בטיחות אחרי הכל", הקומדיה האילמת של הרולד לויד שבראה את אחד הדימויים המפורסמים בתולדות המסך הגדול – זה של כוכבו הגמיש נתלה על מחוג שעון ענקי.

      אך מעל כל אלה, ההקרנה האטרקטיבית ביותר היא דווקא של "פדורה" מ-1978, התוצר הלפני אחרון של בילי ווילדר, שבו הציג מעין גלגול מעוות של יצירת הפאר הגדולה פרי עטו, "שדרות סנסט". במשך שנים, אי אפשר היה לראות את הסרט על מסך גדול, ואפילו בדיודי לא ניתן היה להשיג אותו, והנה סוף כל סוף הוא מגיע במלוא הדרו לאקרני הפסטיבל. אז נכון, מדובר באחת העבודות הפחות טובות של היוצר, ויש אפילו שיקראו לה זניחה. עדיין, כשם שאהבתו של אוהד כדורגל לא נמדדת בשעה שהוא חוגג את זכייתו קבוצתו בגביע, אלא בזמן שהוא צולח את תיקו האפס שמוריד אותה ליגה, גם תשוקתו של עכבר קולנוע אמיתי נבחנת דווקא ברגע כזה - רגע שבו הוא מקבל הזדמנות אופטימלית וחד-פעמית לראות כמו שצריך את פרי יבולו הרקוב אך הנדיר של מי שהוא ללא ספק התסריטאי הגדול אי פעם, ולבטח גם אחד מן הבמאים הטובים שהיו.

      שווה לראות

      רק האוהבים שורדים

      בשנים האחרונות סרטי ערפדים נועדים בדרך כלל ליציאות כיתה ולא לפסטיבלי קולנוע, אבל זה כמובן סיפור אחר לגמרי אם ג'ים ג'רמוש מביים אותם. זה הדין במקרה של "רק האוהבים שורדים", סיפורם של מוצצי דם בוהמיינים (טום הידלסטון וטילדה סווינטון) שהוקרן לראשונה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן האחרון, ועתה מגיע לכרמל. יהיה זה לשון המעטה לומר כי אין מדובר דווקא באחת מן היצירות המשובחות בקריירה של הבמאי הוותיק, אבל היא קולית להפליא ומלאת תשוקה מעוררת השראה לאמנות טהורה ועצמאית. זה לא סרט גדול - אבל צפייה לילית בו, במסגרת פסטיבל ובחברת חברים ומעריצים אחרים של הקולנוען, היא בהחלט חוויה.

      תשוקה

      והנה עוד סרט טרי של קולנוען אמריקאי, ותיק אפילו עוד יותר מג'רמוש – בריאן דה פלמה. בדומה ל"רק אוהבים שורדים", גם הוא יופץ מסחרית בישראל, אפילו די בקרוב (סוף ספטמבר). בכל זאת. פסטיבל קולנוע ניצב כמקום האידיאלי לחוות אותו, כשאתה מוקף באנשים שיצחקו יחד איתך מן הקטעים הבוטים יתר על המידה, וימחאו עמך כף לשיאי הווירטואוזיות הקולנועית. גם מאלה וגם מאלה יש כאן בשפע: היוצר האמריקאי, בהתבססו על מותחן צרפתי זניח למדי, מציג כאן סיפור עתיר תהפוכות, דם וסקס, על יריבות בין שתי קולגות במשרד פרסום (נעמי רפס ורייצ'ל מקאדמס).

      משום מה כל זה מצולם בגרמניה, עם ערכי הפקה נמוכים ומבטאים מגוחכים, אבל ברגע שמגיע הרצח הראשון, העסק כולו מתרומם והופך לחגיגת טראש מוטרפת ומענגת, המנציחה שוב את מעמדו של דה-פלמה כאחד מבניו הרוחניים המופרעים והמוכשרים ביותר של היצ'קוק.

      "תשוקה": הטריילר

      טרילוגיית גן עדן

      בשעה שג'רמוש ודה-פלמה הם אטרקציות בעולם הפסטיבלים מזה כמה עשורים, הבמאי האוסטרי אולריך זיידל קנה לעצמו שם רק בתחילת העשור הקודם. מעמדו הלך והשתדרג והשנה כבר ביסס את מעמדו כאחד היוצרים השאפתניים ומושכי האש באירופה. זאת הודות לטרילוגיית סרטים פרי עטו, שכל אחד מהם הוצג באירוע קולנועי יוקרתי אחר וזכה לשבחים: "גן עדן: אהבה", על נשים אירופאיות אמידות, מזדקנות ובודדות שיוצאות לאפריקה כדי לרכוש קרבה פיזית בכסף, הוצג בקאן; "גן עדן: אמונה", על נוצרייה אדוקה המבקשת לגאול את נשמות כל הסובבים אותה, בוונציה; "גן עדן: תקווה", על מחנה הרזיה לנערות שמנמנות, ועל מערכת היחסים שצומחת בו בין אחת החניכות לרופא של המוסד, בפסטיבל ברלין.

      עתה, כל השלושה מגיעים יחדיו לחיפה. האמת היא, שרק הפרק הראשון בטרילוגיה שלם ומרגש באמת, ואם צריך לצפות רק באחד, עדיף להשקיע את הזמן ב"גן עדן: אהבה". אך מי שבכל זאת יתפנה לצפות בכולם, יזכה בדיוקן עשיר ומקיף של מערב אירופה של ימינו, ויוכל להתרשם במלואה מתצוגת תכלית של אחד מן היוצרים המעניינים בה.

      Like Father, Like Son

      שלוש ההמלצות הנ"ל, למען האמת, נועדו בעיקר לעכברי סינמטקים. אך מה יעשו אלה שיגיעו לפסטיבל, עם או בלי הדודה והסבתא, ויחפשו קולנוע טוב אך לא מתחכם ולא מאתגר? אל דאגה, גם להם יש כמה אופציות על רמה. כזו היא, למשל, "Like Father, Like Son" של היפני הירוקאזו קורה-אדה ("המשאלה"), אורח קבוע על המסכים בישראל, שהפעם מציג מלודרמה חזקה ועשויה היטב על שתי משפחות המגלות באיחור רב כי בית החולים החליף לאחר הלידה בין ילדיהם. כידוע, קשה לעמוד בקסמם של ילדים חמודים, וכך זה גם הפעם, כך שלא פלא כי הסרט זכה בתהודה בינלאומית עת הוקרן בפסטיבל קאן האחרון. מיד בסיום ההקרנה אמרתי לחבר כי ודאי נשמע בקרוב כי סטיבן שפילברג רכש את הזכויות להתקין עיבוד הוליוודי של הלהיט היפני הזה, ואכן לפני כמה ימים פורסם שהוא עומד לעשות זאת.

      רגע בחיים

      בשעה שהיפנים מיטיבים לעתים ליצור קולנוע מספיק אלגנטי כדי להשתלב בפסטיבל קולנוע אך די קל לעיכול כדי לפנות למכנה משותף רחב, הצרפתים ממש אלופים בזה. הוכחה נוספת לכך מתקבלת בסרט זה, של ז'רום בונל, בו גבריאל ביירן ועמנואל דבוס מגלמים שני זרים הנפגשים במקרה ברכבת, ונוצר ביניהם קליק מיידי שמוביל להרפתקאה רומנטית קצרה אך מלאת תשוקה. מה המשמעות של הרומן הזה? ושל הסרט הזה? לא ברור, אך הוא עשוי יפה והצפייה בו מהנה.

      מבטה של האהבה

      מצרפת נחצה את התעלה ונעבור לאי הבריטי, שכמובן מספק גם כן כמה סרטים מובחרים לפסטיבל. הבולט שבהם הוא "מבטה של אהבה", של מייקל ווינטרבוטום. לאחר שהציג את חייו של טוני ווילסון ב"אנשי המסיבות", הבמאי הפורה שוב מגיש כאן סרט ביוגרפי, וגם הפעם בכיכובו של סטיב קוגן. במקרה זה, השחקן מגלם את פול ריימונד, מי שכבש את סוהו ועשה הון רב הודות לעסקי פורנו משגשגים, וכמובן שילם מחיר אישי כבד על הצלחתו.

      כפי שקורה לעתים רבות בז'אנר, התוצאה שטחית למדי ומדלגת בזריזות בין אינספור תחנות חיים של הגיבור רק כדי לסמן עליהן וי. עם זאת, הסיפור מרתק, בעיקר למי שלא הכיר אותו, עבודת המשחק של קוגן נפלאה כתמיד ואת הכל מקשט פסקול ממכר – כולל כמובן שיר הנושא שבשמו נקרא הסרט.

      "הסטון רוזס: עשויים מאבן"

      אך התענוג המוזיקלי ב"מבטה של אהבה" הוא כאין וכאפס לעומת מה שמצפה בסרט תיעודי זה, בו מציג הבמאי שיין מדוז את סיפורה של להקת הבריט-פופ מייסודה בסוף שנות השמונים ועד הקאמבק שלה בשנה האחרונה. היוצר, בעצמו מעריץ אדוק של ההרכב הוותיק, זכה לשיתוף פעולה מלא וכנה באופן חסר תקדים מאיאן בראון וחבריו. בהתאם לזאת, התוצאה היא מסמך אולטימטיבי ודפנטיבי, ועל מי שגם כן מעריצים את הסטון רוזס לראות עצמם מחויבים לכבוש את הכרמל בצעקות "This is the One" ולמלא את אולמות ההקרנה עד אפס מקום.

      "סטון רוזס: עשויים מאבן": הטריילר

      הסיפורים שאנו מספרים/סלינג'ר

      והנה שני סרטים תיעודיים נוספים – את האחד לא אהבתי ואת האחר לא ראיתי, אבל אי אפשר להדיר אותם מרשימת ההמלצות. הראשון הוא "הסיפורים שאנו מספרים", בו מתעדת שרה פולי כיצד היא חושפת את סודותיה המשפחתיים ותוך כך, כפי שרומז שם הסרט, מהרהרת על איך שאנחנו מציגים את האמת לעצמנו ולאחרים. אמנם באופן אישי לא נפלתי מהכיסא, אך המבקרים ברחבי העולם קבעו פה אחד כי זוהי אחת היצירות הקולנועיות הטובות של השנה, ולכן היא חד וחלק אחת האטרקציות הגדולות של הפסטיבל הזה, גם אם יהיו מי שיגידו אחרת.

      הסרט השני הוא "סלינג'ר", דוקו על מחבר "התפסן בשדה השיפון" שהוקרן זה עתה בפסטיבל טורונטו ועורר עניין רב ואף מחלוקת, ובוודאי ירכז בשעת הקרנתו בחיפה את כל המי ומי של חובבי הספרות האמריקאית בישראל.

      בורגמן

      ונסיים בשלושה סרטים שהולכים על הקצה, מדגדגים את גבולות האימה ולפעמים גם חוצים אותם. כולם קטנים וצנועים, נעשו בידי מתחילים ו/או אלמוניים, ויש בהם הרבה חוצפה וממזריות. הראשון הוא המותחן ההולנדי הזה, שלהפתעת כולם התקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון ובסך הכל לא בייש את הפירמה. אלכס ואן ורמרדם מתאר כאן כיצד חודר השטן לביתה של משפחה אמידה, ודרך זאת מצטרף הבמאי בכבוד לרשימה ארוכה ומפוארת של קולנוענים (פאזוליני, הנקה ועוד) שנהנו להיכנס עם מצלמתם לתוככי הבורגנות ולהתעלל בה עד שלא נותר ממנה כלום.

      אנחנו מה שאנחנו

      החוויות השטניות עוברות על המשפחה הבורגנית ב"בורגמן" הן נופת צופים לעומת מה שקורה למשפחה העומדת במרכז סרט זה, שעל פניו נראית נורמלית, אך יש בה דבר אחד מהותי שמבדיל אותה מאחרות – כולם בה קניבלים. הבמאי האמריקאי ג'ים מיקל מציג את הסיפור הזה בהתבסס על סרט מקסיקאי בשם זהה, ובניגוד לנהוג במקרים אלה, הפעם העיבוד ההוליוודי מתעלה על המקור. בפסטיבלים קודמים שבהם הוקרן הזוועתון, למשל קאן, ההקרנה שלו התקבלה בקריאות עונג, גועל וצחוק – ובסופו של דבר במחיאות כפיים. אין סיבה שזה לא יקרה גם בחיפה, מה עוד שבה הוא יוצג בחצות הליל, שעה אידיאלית בשבילו.

      שימו לב אגב, כי בתפקיד הראשי מככבת ג'וליה גארנר – שחקנית אמריקאית לוהטת (בקרוב גם ב"עיר החטאים 2") ולא אחרת מבתה של הישראלית תמי גינגולד, שבעבר כיכבה ב"זהו זה" עד שנטשה לניו יורק בשנות השמונים, ועד היום יש לה משפחה ענפה בחיפה.

      קסם קסם

      ולסיכום ההמלצות, פרויקט גרילה של הכוכב ההוליוודי מייקל סרה והבמאי הצ'יליאני סבסטיאן סילבה, שעל אף התנאים הפיראטיים בהם הופק, הצליח להתקבל לסאנדנס ואז לקאן ועכשיו גם לחיפה. השניים עוקבים כאן אחר צעירה אמריקאית מעורערת למדי (ג'ונו טמפל), הנוסעת לטיול באזורים מרוחקים של צ'ילה ולאט-לאט מתחילה להתערער יותר ויותר. התוצאה משונה ואף תמוהה, אבל קשה להוריד ממנה את העיניים בזמן אמת ולהפסיק לחשוב עליה לאחר הצפייה. כמו כן, יש בה את השימוש הקולנועי אי פעם בשיר של דה נייף, באחת הסצינות החזקות של השנה.

      "קסם קסם": הטריילר

      כדאי לוותר

      ולסיום, כמיטב המסורת, נסיים בכמה אזהרות מסרטים שמבטיחים רבות על הנייר, אבל מקיימים מעט. ברור שגם להם יש מעריצים ושכל אחד יכול למצוא בהם איכויות, אבל חבל אולי לבזבז דווקא עליהם את הזמן בשעה שיש כל כך הרבה אופציות טובות אחרות בסביבה.

      מדובר ב"יפה לנצח" של פאולו סורנטינו האיטלקי, שכיבד בעבר את הפסטיבל ביצירות מפוארות, אבל כאן חטא בסרט מייגע וחסר פואנטה; "היפהפייה הנרדמת" של מרקו בלוקיו, גם הוא מארץ המגף, גם הוא בכיכובו של גדול שחקני איטליה, טוני סרביליו, וגם הוא מתיש ולא מתגמל; "מיכאל קולהאוס" ו"הנזירה", שני עיבודים צרפתיים לקלאסיקות ספרותיות, שבשבילם הומצא הביטוי "עדיף לקרוא את הספר"; ו"גריגרי" של מחמט-סאלח הארון מצ'אד, שבתחילה נחשב כפייבוריט לקטוף את דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, אבל אז התגלה כאחד הסרטים הגרועים שהוקרנו בו בשנים האחרונות. לא נורא, גם בלעדיו לא חסר מה לעשות בחיפה.