פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תכנון כיכר רוטשילד - מעשה של בינוניות וחוסר מעוף

      הן השדרות הכי משמעותיות, בתל אביב וכנראה שגם בישראל - אז למה בכל הנוגע לתכנון ובניית הכיכר בדרום שדרות רוטשילד, מורגש סימון וי חלמאי וצרות אופקים אדריכלית?

      השדרה הראשונה של תל אביב; המקום בו התחילה המחאה; הרחוב הכי יקר בארץ. מרוב תארים, לא יהיה זה מופרך לטעון ששדרות רוטשילד הן רחוב בעל חשיבות ארצית. השדרה הראשית של מרכז התרבות והעסקים של ישראל כבר הפכה מזמן לסמל. היא מסמלת את הנהנתנות התל אביבית, את המסעדות, את המגדלים, את הבועה, את העיר הלבנה, וגם את פריצת המחאה החברתית. היא מככבת תדיר בפרסומות בטלוויזיה והפכה לכרטיס ביקור שמשוויצים בו לתיירים.

      במשך שנים ארוכות הקצה הדרום-מערבי של השדרה היה מוזנח ועזוב, היא הסתיימה (או למעשה התחילה) במפגש עם רחוב הרצל שחוצה אותה. קטע השדרה שמעבר לרחוב היה משטח חול ועפר, מחופה צל עצים עבותים. מעטים עברו שם, מעטים בכלל שמו לב שהקטע הזה קיים. ההחלטה שהתקבלה לשפץ את קצה השדרה היתה החלטה ראויה וחשובה; שדרות רוטשילד אולי לא היו תמיד כאלו אטרקטיביות, אך משהפכו לכאלו בעשור האחרון, מן הראוי לתת להן את הטיפול הראוי.

      כיכר רוטשילד (בן קלמר)
      העיקר שהחניון פתוח. כיכר רוטשילד (צילום: בן קלמר)

      מבחינה עירונית, היה פוטנציאל לייצר רצף עירוני מצוין- שדרה עירונית אחת שמתחילה ונגמרת בשתי כיכרות מזמינות - כיכר התרבות בצפון והכיכר החדשה בדרום. הכיכר החדשה היתה יכולה להפוך גם לשער מכובד לעבר שכונת נווה צדק (שגם היא חלק מהמיתולוגיה העירונית) - שהגישה אליה היום, היא אעפס קשה. השדרה היתה הופכת לקו (מתעקל) אחד המחבר בין 2 נקודות - כיכר התרבות הממלכתית ובה התיאטרון הלאומי והתזמורת הפילהרמונית, וכיכר בעלת קנה מידה קטן יותר וקונטקסט היסטורי הנובע מהקרבה לשכונות אחוזת בית ונווה צדק הוותיקות. אבל פוטנציאל לחוד ומציאות לחוד. כי במציאות, הכיכר החדשה שהוקמה בקצה השדרה היא אחד המרחבים הציבוריים הכי מפוספסים בעיר; ואם לדייק - בכלל לא מדובר בכיכר. חרף הבניינים התוחמים אותה והפרופורציות הנעימות, הכיכר הזו לא מצליחה להתגבר על מה שנבנה מתחתיה ולכן היא מרגישה בדיוק כמו מה שהיא - גג של חניון.

      זה מתחיל בנקודת החיבור שבין הכיכר לשדרה. דופן זו של הכיכר חסומה על ידי קיוסק גדול וכניסת המכוניות לחניון התת קרקעי. מעבר צר מימין, מעבר צר משמאל, ועוד שארית של מעבר ביניהם. כל קשר בין מרחב מזמין לבין מה שקורה שם מקרי בהחלט. אפשר רק לדמיין עד כמה הגישה לכיכר תהיה כמעט ובלתי אפשרית בימים בהם החניון יהיה עמוס במיוחד. שורת המכוניות שתשתרך בכניסה לא תותיר מקום להולך רגל משוטט אחד.

      זה ממשיך בספסלים המשעממים שהוצבו באזור הכיכר. ספסלים מהסוג הגנרי ביותר, ספסלים שמרוב שהם ספסל הם לא יודעים להיות שום דבר אחר. כיכר טובה לא באמת צריכה ספסלים ב-ס' רבתי. היא צריכה אלמנטים פתוחים לפרשנות. שאפשר לשבת עליהם, לשכב עליהם, ללכת עליהם. כאלה שיוצרים פוטנציאל ולא מכתיבים מצב סטטי שמשתק כל סיכוי לאינטראקציה חברתית מעניינת.

      כיכר רוטשילד (בן קלמר)
      לשדרה החשובה בארץ מגיע קצת יותר מאמץ עיצובי. כיכר רוטשילד (צילום: בן קלמר)

      גם הריצוף, אלמנט עיצובי מהותי ומכריע בתכנון כיכרות, היה יכול להיות טוב בהרבה. המתכננים בחרו בריצוף ריבועי, או "לבנים משתלבות" כמו שאוהבים לקרוא להן אצלנו, בגוונים אפור כהה ולבן. חלקן מאורגנות בדוגמת שח-מט, חלקן האחר בתצורת פסים המזכירה מעבר חציה. זה לא חדשני, לא מזמין, נראה זול וחסר מעוף. ובעיקר – זה לא יפה במיוחד, לשדרה החשובה ביותר בארץ מגיע קצת יותר מאמץ.

      כל אלה ביחד נותנים תחושה מובהקת של משהו שטוח, ללא עומק. כששוהים שם ברור לחלוטין שהחניון שמתחת לא איפשר לשום דבר לצמוח למעלה. ולא מדובר רק בהיעדר הצמחייה, שחסרונה בולט בייחוד בהשוואה לשדרה הסמוכה. מדובר גם בעובדה שהמתכננים לא השכילו ליצור חוויה תלת ממדית שלמה, אלא יצרו מישור שטוח ומשמים. באופן כללי עולה התחושה שלמישהו היה חשוב יותר לבנות עוד חניון מאשר להעניק לתושבים מרחב ציבורי איכותי. השדרה היא לא מקום להקים בו חניון שתרומתו היחידה לסביבה היא רחבת מסדרים עגומה. מה שהיה ראוי להקים בנקודה זו הוא רגע שיא נוסף, שיהדהד את כיכר הבימה שבקצה השני.

      כיכר רוטשילד (בן קלמר)
      סימון וי לפני בחירות מוניציפליות? כיכר רוטשילד (צילום: בן קלמר)

      נקודת האור היחידה היא מזרקת הפסיפס של נחום גוטמן שהועתקה לכיכר ממקומה המקורי בכיכר ביאליק, לפני כשנה. במיקומה החדש המזרקה זוכה לתפאורה מרשימה, כשהיא בולטת על רקע זכוכיות המגדלים שמקיפים אותה. בעוד שכיכר ביאליק היתה קצת קטנה על מידותיה של המזרקה, כעת היא ממוקמת באופן מרווח ובולט לעין. ניתן להביט בה בקלות ולחוות אותה במלואה. המיקום עצמו "נכון" גם מבחינה היסטורית. אחד הדימויים על המזרקה הוא של רחוב הרצל המסתיים בבניין הגימנסיה הרצליה, לימים מגדל שלום, הנמצא כאמור במרחק דקה הליכה. זו מין סגירת מעגל שרק מדגישה את האבסורד בתכנון הכיכר הנוכחית - איך לא השכילו לתכנן שם כיכר עם זיקה לסיפור של תל אביב ולשכונת נווה צדק?

      בניגוד גמור לאופי הישראלי, פרויקט הבנייה הושלם כמה חודשים לפני המועד המתוכנן. לא ברור איזה תרחיש מאכזב יותר: האם זה שבו העיריה דאגה לזרז את סיום הפרויקט ועקב כך נוצרה כיכר בינונית, רק לשם סימון "וי" על פרויקט נוסף ערב הבחירות המוניציפליות? או שמא זהו התרחיש בו הקבלן המבצע הצטיין ועבד במהירות, אבל התכנון מלכתחילה היה לא מוצלח במיוחד?

      מה אתם חושבים על הכיכר ברוטשילד? ספרו לנו בפייסבוק