פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "דרק" – ההוכחה הסופית שריקי ג'רוויס איבד את זה

      יותר מש"דרק", הסיטקום החדש של ריקי ג'רוויס אודות עובד מוגבל בשכלו במוסד לזקנים, מהלל את הטוב שבנפש האדם – הוא חוגג באופן מביך למדי את טוב הלב של ג'רוויס עצמו

      סיפור עצוב, ריקי ג'רוויס. סיפור של נסיקה מטאורית ומפתיעה בגיל מאוחר, ואז של דעיכה איטית, הדרגתית ולא מאוד נעימה. ברוב המובנים האפשריים, קשה להכחיש שמדובר באחד מגדולי הקומיקאים ויוצרי הטלוויזיה של דורו – אדם שבסוף שנות ה-30 לחייו יצר סדרה קטנה ומינורית, שאיכשהו הפכה לתופעה הטלוויזיונית הכי משוגעת של הנוטיז וקיבעה את מעמדו כאייקון. אלא שאז הוא התחיל לאבד בהדרגה את הצפון ודי הלך לאיבוד בתוך המפלצת שיצר. אם חסרה למישהו הוכחה לאובדן הדרך האמנותי של ריקי ג'רוויס, "דרק", הסיטקום התמוה שעולה הערב ב-yes Oh וב-yesVOD, מספק אחת כזאת.

      בשביל להבין את הבעייתיות המיוחדת של "דרק", צריך להניח אותה בקונטקסט הקרייריסטי הכולל של ג'רוויס: אחרי שתי יצירות מופת בדמות "המשרד" ו"ניצבים", הרזומה שלו כלל בעיקר תבשילים שהקדיחו – עם או בלי השותף-לסירוגין ליצירה, סטיבן מרצ'נט – כמו הפיצ'רים הצולעים "המצאת השקר" ו"צומת בית הקברות" והסיטקום "קטן מהחיים" שמיחזר באופן די כושל כמה מהנוסחאות של קודמיו. בין לבין, ג'רוויס הצליח לעשות כמה דברים יותר מעניינים – ההנחיה הבוטה של טקסי גלובוס הזהב וההתעללות המבדרת בחברו הקומיקאי קארל פילקינגטון, בסדרה של תכניות רדיו וטלוויזיה – אבל איכשהו, אלה הצליחו להצטרף לדימוי המיזנתרופי שג'רוויס טיפח עוד מתחילת הדרך, ולשורה של ריבי טוויטר עם אנשי דת ושמרנים – ויצרו לו שם של טראבל מייקר נפוח וציניקן שהשתן עלה לו לראש. השיא הגיע עם ציוץ שכלל צילום של ג'רוויס מתוך סט של סדרה חדשה, ואיזכור של המילה "מונגולואיד" בצידה – שסיבך אותו עם המטרה הכי לא פוליטיקלי קורקטית בעולם: המאותגרים שכלית.

      אכן, סדרה חדשה שבה ג'רוויס מגלם אדם מוגבל מנטלית שעובד בבית זקנים נשמעת בערך כמו הדבר הכי פוגעני שאי פעם נוצר; והנה מגיעה "דרק", ומסתבר שהיא פחות או יותר ההיפך הגמור: ניסיון מודע, מודע מדי, להוכיח לכל המלעיזים שמתחת לחזות המרושעת ג'רוויס הוא בעצם נשמאמי. אם "המשרד" ו"ניצבים" התאפיינו בקדרות צינית שהופרעה רק לעיתים נדירות על ידי התפרצויות של רגש כן, "דרק" מוצפת רגש עז וחם; אם במיטבו ידע ג'רוויס להתביית על נקודות העיוורון של גיבוריו וליצור קומדיה מתוך הפער האירוני בין מה שהם חושבים על עצמם ומה שאנחנו חושבים עליהם, "דרק" מאמינה לגיבוריה באופן מוחלט; ואם במיטבו השכיל ג'רוויס ללהק את עצמו לתפקידים ראשיים של דמויות פגומות ובעייתיות, דרק שלו הוא אמנם מוגבל בשכלו, אבל מכל בחינה אחרת נטול פגמי אישיות – הוא טוב לב, חסר אגו, עושה כמעט תמיד את הדבר הנכון ומשמח את כל מי שבא איתו במגע.

      הניסיון הזה לייצר קומדיה חמימה ונטולת אירוניה אולי נשמע מעניין בתיאוריה, אבל בפרקטיקה קשה לתאר את התוצאה כדבר מלבד קיטש נצלני. עולמות סטריליים כאלה, שמלאים באנשים טובי לב, הם לא רק אנטי דרמטיים – יש בחוסר האותנטיות שלהם משהו מדכא. ג'רוויס כל כך התאמץ להבהיר שאין לו שום כוונה לצחוק על מפגרים, או על זקנים, או על שרתים, או בכלל על מישהו כלשהו בעולם – שבמקום סיטקום יצא לו הומאז' לברני, הדינוזאור הסגול. והדבר המוזר באמת הוא שהעולם של הסדרה הזאת כל כך נקי ונטול חיכוך, שכשכבר צצה בדיחה של ממש, היא בדרך כלל, בכל זאת, בדיחת מפגרים: דרק צוחק מסרטונים דביליים ביוטיוב, דרק חושב שאביו שנטש אותו הוא "המיליונר הסודי", דרק הורג חיות בטעות כי הוא לא יודע איך לגדל אותן. ההבדל היחיד בין ההומור הזה להומור פוגעני הוא שג'רוויס מניח את הבדיחות הבינוניות האלה בקונטקסט שמאפשר לצופה להניח שהוא צוחק "עם" המפגרים ולא "עליהם" – אבל בינינו, זה לא כזה הבדל גדול.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      ריקי ג'רוויס ב"דרק" (צילום: Ray Burmiston, יח"צ)

      ג'רוויס הוא עדיין פרפורמר נדיר ואין מושלם ממנו לגלם את התפקיד שכתב לעצמו, אבל העובדה שהציב את עצמו במרכזה של סדרה שבה כולם כל הזמן מתייחסים אליו כאדם מהמם, כובש ומקסים רק מחזקת איכשהו את התחושה שהאיש מצוי במרכזו של התקף מגלומניה לא פרופורציונלי. כי יותר מש"דרק" עוסקת בנפלאות הדמות שבמרכזה, נראה כי היא באה לאשש את נפלאותו של ג'רוויס עצמו; ובסופו של דבר, הוא היה טוב לב ואנושי הרבה יותר בימים בהם העז להישיר מבט גם אל הצד האפל של האדם.

      מה אתם חשבתם על "דרק"? ספרו לנו בפייסבוק