פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלבומי היפ הופ חדשים: ארל סווטשירט, סי-לו גרין וג'אנל מונה עושים שמח

      ארל סווטשירט הוא ילדון אבל אלבום הבכורה שלו בוגר וחכם, סי-לו גרין איחד את חבריו הוותיקים לחגיגות צעירות ואופטימיות, וג'אנל מונה מחיה שוב את חלומם של חלוצי הסול

      Earl Sweatshirt - Doris

      גם בין החבורה הצעירה אוד פיוצ'ר נחשב ארל סווטשירט לילדון. טיילר דה קריאייטור, מנהיג הקולקטיב, מכנה אותו אחיו הקטן לא רק בשל גילו הצעיר (בן 19 כיום), אלא גם בגלל הנטייה שלו להתנהגות ילדותית ופרועה אפילו ביחס לשטותניקים שמסביבו. למעשה, ארל הוא כזה ילדון עד שהוא נאלץ להקפיא את הקריירה שלו רגע אחרי שהוציא את הקליפ הפסיכוטי של "EARL" מכיוון שאמא שלו, שלא אהבה יותר מדי את הכיוון שהבן שלה הולך אליו, שלחה אותו ל"אקדמיית שונית האלמוגים" – פנימייה יוקרתית לילדים בעיתיים שנמצאת בסמואה.

      למרבה המזל, הפנימיה לא עצרה את ארל מלרדוף אחרי קריירה כראפר ובטח שלא עזרה לדיכאון המתמשך, לפחדים העמוקים ולכל התסכולים שהוא מבטא בעזרת המוזיקה שלו. הוא מזקק באופן טוטאלי את הצד הרציני של אוד פיוצ'ר, הצד שמודע היטב לכך שהשטויות והבלאגן שהם מתעקשים לעשות ללא הפסקה מהווים פורקן לריקנות של ילדי פרברים נבוכים.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      ארל סווטשירט (צילום: יח"צ)

      "Doris", אלבום הבכורה הרשמי שלו, עשוי להיתפס בטעות כאלבום סטלנים של ילדון שאוהב לזרום על ביטים איטיים ולדבר על הגודל של הבלאנט שלו, אבל ארל חכם מעבר לשנותיו. במסווה של גילו הצעיר הוא מקודד בחוכמה לתוך המוזיקה שלו את הלחצים להיות אדם הגון, את הפחדים מהבדידות ואת הכעס שלו על אביו, המשורר הדרום אפריקאי והפעיל הפוליטי קאורפטס קגוסיטסיל (וזו לא שגיאת הקלדה), שנטש את משפחתו כשארל היה בן שש.

      עם הביטים האיטיים, תבניות החריזה המורכבות והנימה האפלה שמלווה את סיפורי העישון, ארל מתגלה כראפר הזקן בחבורת אוד פיוצ'ר ואחד מהראפרים הבוגרים שפועלים כיום. כשג'יי-זי עדיין מתרברב על מכוניות אחרי גיל 40 ולא מפסיק לטעון שהוא פיקאסו של הראפ, ארל מתמקד בלהקיא על ביט אפלולי את המעיים שלו תוך כדי רפרנסים לאדגר אלן פו. כזה ארל - אפילו הרפרנסים שלו זקנים, אפלים ונפלאים.

      Goodie Mob - Age Against the Machine

      גודי מוב הם הנגטיב המוחלט של ארל. חבורה של בני ארבעים עם יותר מעשרים שנות קריירה והיסטוריה ענפה של ראפרים דרומיים שהחלה הרבה לפני שכל ילדון דרומית לוירג'יניה הוציא עשרות מיקסטייפים. עם זאת, אלבום הקאמבק שלהם, שאפילו קרוי "Age Against the Machine" הוא פיסת היפ הופ צעיר, אנרגטי ואופטימי. המוב החליטו להתעלם לחלוטין מכל הטרנדים, הביטים החדשים והראפרים הצעירים שהשתלטו על הז'אנר וחתכו לכיוון היחיד שהם מכירים – המוזרות הטבעית של רביעיית האאוטסיידרים מאטלנטה.

      על דבר אחד הם כן שמרו גם 14 שנים לאחר האלבום המשותף האחרון של כולם – הדינמיקה הייחודית בין חבורת ראפרים שונים אך דומים. זה כמובן משאיר אותנו עם הבשורות המשמחות ביותר באלבום, שזה סי-לו גרין עושה ראפ שוב, אבל גם מאפשר ליתר חברי ההרכב, ביג גיפ, קוג'ו וטי-מו אם שאלתם, להביא את הטופ שלהם במטרה לעמוד ברמתו הגבוהה של הגמד השמנמן והקריפ המקסים שהוא מר גרין.

      זה משמח בעיקר כי עם כל שירי האהבה הסליזיים וההצלחה העצומה שלו בקריירת הסולו ובמסגרת הפרויקט נארלס בארקלי, אין לסי-לו סיבה להתאחד עם חבריו לשעבר. הוא הרי עזב את ההרכב כדי להתקדם כאמן סולו והצליח מעבר לחלומותיו. כנראה שמשהו עוד דגדג לו בבטן דובון-האכפת-לי שלו לחזור לראפ הדרומי הייחודי של ההרכב שתמיד ידע לאזן מוזיקת סול חדשנית עם טירוף דרומי הגון.

      זה רק חלק מהטעם הנפלא שנשאר מהאלבום הזה. אין כאן סול-פוד מחומם, אלא מנה טרייה וחכמה של היפ הופ עם חשיבה מחוץ לקופסה, ללא שום טוורקינג, דאבסטפ או רמיזות לתחת. מה שכן אפשר למצוא באלבום זה מוזיקה פוליטית וחברתית, מסרים מעניינים שמעודדים מקוריות ורוח רעננה שנדיר לשמוע מבני גילם. יחד עם סי-לו במושב הנהג, כפי שתמיד היה, אפשר ליהנות מאלבום צעיר מחבורה גריאטרית בסטנדרטים של ההיפ הופ.

      Janelle Monae – The Electric Lady

      בין צעירים שעושים מוזיקה זקנה וזקנים שעושים מוזיקה צעירה אפשר גם למצוא מערבולות מוזיקליות שמאחדות את הקצוות. ג'אנל מונה היא מוליך. הזמרת המוכשרת הזו מחבקת ומחברת מגוון סגנונות מוזיקליים סביב הכישרון הגולמי העצום שלה, אוגרת הכל למוזיקת סול עדכנית שמביאה את המוטאון, האר אנ' בי הקלאסי והגוספל לקהל הרחב באופן שרלוונטי ל-2013.

      כמו שני אלבומיה הקודמים, גם "The Electric Lady" הוא אסופה אקלקטית של Fאנק, ג'אז, רוק והתבלין המיוחד של מונה שמחבר בין הכל. החל מהאסתטיקה המוקפדת שלה ועד לפיסת השירה האחרונה, הכל באלבום הזה מתנגן כקו מתוח לאורך תולדות המוזיקה, מהפיפטיז ועד היום. בלדת הסול-רוק עם פרינס "Givin' Em What They Love", "Q.U.E.E.N" מפוצץ הגרוב עם אריקה באדו, ושיר הנושא של האלבום שמזגזג בין מרווין גיי לבויז טו מן. טיול קצר ומענג בין ז'אנרים.

      הכח של ג'אנל לא נובע בהכרח מחיבור הז'אנרים, אלא מהאופן הטבעי שהיא גורמת לו להישמע. זה אלבום משויף ללא פניות חדות, אך גם החיספוס הרצוי לסגנונות הנ"ל לא נעלם. זה לא חיקוי נקי (מישהו אמר רובין ת'יק?) אלא חיבור מלא תשוקה למורשת המוזיקלית הנרחבת שלה.

      ג'אנל פועלת כמוזיקאית אינדי בעולם של מיינסטרים. היא אמנם ממויינת לאחד הז'אנרים המצליחים בעולם, הרי גם ריהאנה וביונסה בסביבה, אבל מתעלמת לחלוטין מטרנדים או לחצים חיצוניים. הגישה שלה היתה מאז ומתמיד לבצע את המוזיקה האישית שלה, להמשיך את דרכם של מאות אמני הסול-אר אנ' בי שהקימו את הז'אנר, רק במסלול מעט אחר. זה עדיין עכשיו, אבל מחובר לשורשים כאחד. עדיין קליט, אבל נטול מאמץ לדביקות. עדיין מזיז את הגוף, אבל גם מזיז את הראש. זה החלום של חלוצי הסול, וג'אנל מחיה אותו בקולה המרשים.

      ומה אתם חושבים? ספרו לנו בפייסבוק