אם בישראל הקוד (המשתנה באיטיות, אבל עדיין השולט) הוא בלי לערב הורים / לא בניתוח / מה כואב לך לפרגן?, הרי שקוד הקומיקאים בארצות הברית הוא בכל זאת פרוע יותר, ובעל פחות סנטימנטים. לצד הפוריטניות האמריקאית, נוצר זרם תרבות נגד רחב ויציב; כשבישראל לצד הכאילו-דוגרי, המיינסטרים השמרן וה"עד כאן, הגזמת אחי!" הוא זה שמנהל את העניינים.
גם בהיסטוריית הקומדיה האמריקאית ערכו קומיקאים ערבים סגורים לעצמם ולחבריהם עבור החומרים הקשים באמת שהקהל השמרני לא יעריך או יקבל, ושבאמת לא היו בהם גבולות של טעם טוב, פוליטיקלי קורקט, טאבואים ושאר הדברים שהם גזר דין המוות של קומדיה. מי שפתח את שערי החצר האחורית לקהל היה הקומיקאי דין מרטין, אשר משנות השבעים ועד ל-1984 הנחה ואירח את ה-Roast, מופעים של מונולוגים אכזריים על חשבון סלבס,שמקפלים בתוכם גם מחווה והערכה, שנערכו על ידי קומיקאים שסטרו ונישקו חליפות את מי שהוצב על הגריל.
מסורת הצלייה על ידי קומיקאים חודשה על ידי ערוץ קומדי סנטרל האמריקאי בסוף שנות התשעים כאשר קורבנות ה- Roast היו למשל וויליאם שאטנר, פמלה אנדרסון, צ'רלי שין, דיוויד האסלהוף, דניס לירי, רוזאן בר, ואחרים. נראה שאם בתחילתם הרוסטים היו מחווה של רצון טוב, וקיפלו בתוכם הערכה עמוקה, הרי שעם הזמן הם הפכו להיות גרסה מעט יותר מעונבת לבריונים שמושכים בתחתונים של הילד השמן וזורקים אותו אל תוך הלוקר. פמלה אנדרסון, צ'רלי שין, רוזאן בר כולם ועוד אחרים זכו למטח חומצתי במיוחד של ירידות אכזריות, כאלו שלא פחות משהתחרו על איזו יותר מצחיקה, התחרו גם על איזו יותר מזעזעת.
הרוסט הפך לזירה שבה כל האנשים שמספרים עליך בדיחות איומות מאחורי הגב עולים על הבמה כדי לעשות זאת בפניך. שיחזור מצולם של הסיוט על להגיע בעירום לבית הספר, כשכולם עומדים מצביעים וצוחקים עליך, רק ככל הנראה בהילוך איטי יותר. למה שמישהו בכל זאת יעשה זאת? בדרך כלל כדי להוכיח רוח ספורטיבית, גם מפני שיש בזה כבוד מסוים של ותיקי קרבות, ולא מעט פעמים כדי להזניק מחדש מה שנדמה כקריירה דועכת. למה שג'יימס פרנקו, הנצלה האחרון של הרוסט המפורסם (שישודר מחר בערוץ ב-HOT קומדי סנטרל) יעשה זאת לעצמו? ובכן כנראה שרק בשביל להוסיף לעצמו עוד חריץ על חגורת השחקן/ במאי/ דוגמן/ תסריטאי/ מפיק/צייר/סופר/מרצה/דוקטורנט/מאהב/סמל סקס, וכיוב' שלו.
ג'יימס פרנקו לא היה זקוק לרוסט הזה יותר משהיה זקוק לכליה שלישית, הוא הילד המוזר והאהוב של הוליווד עושה בדיוק מה שמתחשק לו, בוחר פרויקטים תמוהים לקחת בהם חלק, מחפף את הנחיית האוסקר (דבר שעליו חטף באופן עקבי וחסר רחמים ברוסט הזה), לא טורח להכחיש או לאשר שמועות באשר למיניות המעורפלת שלו, ובאופן כללי מספיק מלא בעצמו כדי שלא יהיה לו באמת אכפת משום דבר. וזה עובד בשבילו הוא מספיק מקסים ונינוח כדי שיטייחו לו את הפגמים ויראו בהם קוריוז חמוד של חד קרן הוליוודי.
יותר משקשה היתה משימת האיפוק לפרנקו (שרוב הזמן כאשר השתלחו בו פשוט ישב בדממה, מכווץ עיניים וישבן די כרגיל, למעשה) היא היתה קשה למשתתפי הרוסט (סת' רוגן שהנחה, שרה סילברמן, ג'ונה היל, ביל היידר, עזיז אנסארי, ג'פרי רוס, אנדי סמברג, ניק קרול ונטשה לג'רו). החברים ומכרים שנבחרו לצלות את פרנקו על האש הכי גבוהה, קצת גירדו חומרים מתחתית הכיסים הריקים. אחרי הכל פרנקו הוא אולי סוג של דוש מלא התפעלות מעצמו, אבל זה עדיין לא מתקרב אפילו לשאול התחתיות שפמלה אנדרסון או צ'רלי שין התפלשו בהן. וכך, יותר מאשר פרנקו עצמו נכווה, שאר המשתתפים, כמיטב מסורת הרוסט הם אלו שחטפו הכי הרבה.
זו עדיין פורמולציה מצחיקה, נפיצה ולא מעונבת; היא מייצרת עניין, תסיסה ורגשות הרבה יותר מכל סיטקום ערוך היטב. ודווקא הפגיעות, ההפתעה והאותנטיות של המשתתפים הן אלו שהופכים כל רוסט גם כזה שלא מבריק, ובטח שלא מתעלה לגבהים ולשפלים שהרוסט האחרון של צ'רלי שין נגע בהם לאירוע מיוחד, מסיבת מוזרים נהדרת.