לפני כשבוע הוכרזה טוקיו בתור הזוכה לאירוח המשחקים האולימפיים בשנת 2020. היא התמודדה מול מדריד ואיסטנבול וסיימה כשידה על העליונה. במידה מסוימת, הזכייה של טוקיו היתה צפויה למדי. למרות חששות בנוגע לכמעט אסון גרעיני שפקד את המדינה לפני שנתיים וחצי, הרי שההצעה היפנית נראית כמו ההימור הבטוח ביותר.
ראשית, אירופה אירחה את משחקי הקיץ האולימפיים יותר מכל יבשת אחרת. כיום, כשאירופה נמצאת בשפל כלכלי והכסף הגדול נמצא במזרח אסיה, הבחירה נראית ברורה מאליה הן מהפן התקציבי והן מהפן הפוליטי. גם ניסיון המדינות המתחרות השפיע קרוב לוודאי על ההחלטה. איסטנבול מעולם לא אירחה את המשחקים האולימפיים. גם מדריד לא אירחה אותם, אבל לספרד יש ניסיון מאולימפיאדת ברצלונה של שנת 1992. מנגד, בעיותיה הכלכליות של ספרד ידועות לכל וככל הנראה לא הוסיפו לה נקודות. טוקיו כבר אירחה את האולימפיאדה בשנת 1964.
על כל השיקולים האלה כדאי גם להוסיף את התחרותיות בין האצטדיונים האולימפיים. מאז ומתמיד, המשחקים האולימפיים היו תירוץ מצוין למדינות המארחות לעשות שרירים ולהראות כמה הן מוכשרות בהקמת אצטדיונים. אלו תמיד ניסו להיות בחוד החנית הטכנולוגית, ובו בעת הציגו חדשנות צורנית. בעוד שמדריד ואיסטנבול הציעו לחדש ולשפץ איצטדיונים קיימים, טוקיו הציבה בחזית ההצעה שלה אצטדיון חדש מהניילונים בתכנון זאהה חדיד, הכוכבת הנוכחית של עולם האדריכלות.
במידה מסוימת, בניית האיצטדיון הזה מהווה את החותם הרשמי לחשיבותה של חדיד. כבר יש לה ניסיון בבניית מתקן אוליפמי (חדיד תכננה את מבנה הבריכה המוצלח באולימפיאדת לונדון 2012), אך היא עדיין לא בנתה איצטדיון בסדר גודל כזה. היא תכננה מוזיאונים, אולמות קונצרטים, מבני מגורים מרשימים ועוד. איצטדיון אולימפי הוא החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה של מבני ציבור בעלי חשיפה גבוהה שחדיד תכננה.
חדיד זכתה בתחרות לתכנון האצטדיון בסוף השנה שעברה, לאחר שגברה על עשרה מתמודדים מפורסמים לא פחות, ביניהם משרד UNStudio ההולנדי וטויו איטו ו-SANAA היפניים. כשהיא זכתה בתחרות, האצטדיון היה מיועד להיות "רק" האצטדיון הלאומי של יפן. התואר "אצטדיון אולימפי" התווסף השבוע.
עובדת היותה של חדיד אישה, במקצוע שובניסטי שנשלט באופן כמעט טוטאלי על ידי אדריכלים גברים, רק מחזקת את מעמדה. תכנון אצטדיון ספורט בעל חשיבות כה גדולה על ידי אישה הוא מאורע נדיר ביותר. לאור הדברים האלה ניתן לטעון כמעט בוודאות שחדיד היא ה-starchitec (אדריכל-על) הכי מפורסמת שפועלת כיום בקרב גברים ונשים כאחד, ובהחלט אחת מהמשפיעות הגדולות ביותר.
כגודל המעמד כך גודל הציפייה. אולימפיאדת בייג'ינג 2008, אחת מהאולימפיאדות המרהיבות שנראו, הציבה רף חדש בכל הנוגע לעיצוב המתקנים האולימפיים. איצטדיון "קן הציפור" בתכנון הרצוג ודה מרון הוא ללא ספק אחד המבנים האייקוניים של השנים האחרונות. כך גם מבנה הבריכה שזכה לכינוי קוביית המים. שניהם הציגו טכנולגיות אדריכליות חדשניות ואסתטיקה מרתקת.
שתי האולימפיאדות שלאחר בייג'ינג (לונדון שהתקיימה בשנת 2012 וריו דה ג'נרו שתתקיים ב-2016) נקטו גישה אדריכלית שונה לחלוטין. אולימפיאדת לונדון 2012 התקיימה לאחר הטראומה של המשבר הכלכלי הגלובלי, האיצטדיון האולימפי שנבנה עבור המשחקים הוא צנוע ופשוט והתהדר בהיותו בר קיימא ולא ראוותני. בריו דה ז'נרו החליטו לנקוט בגישה דומה ורק לשפץ את איצטדיון המרקנה המפורסם, שממילא מתאים בגודלו להכיל קהל אולימפי של תשעים אלף צופים.
האצטדיון של חדיד, אם כך, יהיה הראשון מאז 2008 שיציג אדריכלות דיגיטלית עכשווית ומנקרת עיניים. גם אם לא הוצהר על כך באופן רשמי, הרי שההשוואה והתחרות בין אצטדיוני בייג'ינג וטוקיו מתבקשות ומובנות מאליהן. לא רק שאצטדיון טוקיו מנסה להיות אייקוני כמו אצטדיון בייג'ינג, שניהם ממוקמים בשתי הבירות החשובות והמשפיעות של מזרח אסיה. אין סיבה אמיתית לצפות שהבניין של חדיד יאכזב, וניסיון העבר מלמד שבנייניה מרשימים במציאות כמו בהדמיות. יחד עם זאת, אין ספק שבערב הפתיחה עיני כל העולם יהיו נשואות לעבר טוקיו, וינסו לראות אם האצטדיון החדש פוטוגני לפחות כמו קודמו הסיני.
נקודת השוואה מעניינת נוספת היא אצטדיון השחייה שתכנן האדריכל היפני קנזו טנגה לאולימפיאדה הקודמת שאירחה טוקיו בשנת 1964. השנה יחגוג המבנה האיקוני הזה יובל. כשנחנך היה המבנה לבעל הגג התלוי הגדול ביותר בעולם. הוא הצטיין בחדשנות טכנולוגית, כמו גם בגיאומטריה מרשימה. הגג מורכב משני חלקים עקמומיים שמתפתלים זה סביב, ונראה שגם היום הוא עדיין יכול להיחשב מודרני ועדכני. המציאות בשטח מדברת בעד עצמה: המבנה של טנגה יהיה חלק מרכזי מהמתקנים של אולימפיאדת 2020.
מאידך, המבנה של חדיד שבנייתו תסתיים בעוד כחמש שנים, כל כך מזוהה עם האסתטיקה העתידנית שלה, עד שהוא נראה מעט צפוי ומיושן עוד בטרם הוקם. בעולם מודרני שבו אדריכלות ראווה הפכה לתחרותית ורוויה, ומבנים המנסים להיות אייקוניים נבנים על כל חלקה טובה, יש סיכוי שבעוד חמש שנים מהיום, הבניין של חדיד שנראה כל כך טוב בהדמיות של היום, לא יצליח להיות חדשני די הצורך.
ומה אתם חושבים? ספרו לנו בפייסבוק