פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      צומחת שוב. ושוב: שידורי 40 שנה למלחמת יום הכיפורים - הפכנו למומחים בהכאה על חטא בדיעבד

      לקראת ציון 40 למלחמת יום הכיפורים ערוצי הטלוויזיה הראו שוב שאנו מומחים בתיעוד טראומות החברה הישראלית. ומוכרחים לתהות - על מה נלקה עצמנו בעוד 40 שנים מעכשיו?

      צומחת שוב. ושוב: שידורי 40 שנה למלחמת יום הכיפורים - הפכנו למומחים בהכאה על חטא בדיעבד

      הקטע מתוך "מלחמה במצלמה ביתית", ערוץ 2

      בעצם נראה שכבר שנים זה"40 שנים למלחמת יום הכיפורים", ובמקביל גם נדמה שהיא הסתיימה אתמול. אתם יודעים מה – לא אתמול, אבל קצת לפני מלחמת המפרץ או משהו עמום בדומה לזה. כי אנחנו מסכמים אותה, ומלקקים את פצעינו, ומכים על חטא מאז שלמדנו שיש בזה קתרזיס. ולא באופן ציני, באמת יש בזה קתרזיס – איזושהי תחושה שבכל זאת יש משהו שאנו יכולים לשלוט בו בתוך הכאוס – האופן שבו נספר את הסיפור שלנו. האופן שבו אנחנו מבטיחים ילדה שלי קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה, וגם הרעד של הילדים של חורף 73' ובעצם כל אותם שירים שיש בהם ייחול, וכמיהה ותוגה – כי גם באלו יש איזו נחמה פורתא. הנחמה שאנחנו עדיין אנושיים, ושיש מי שמהדהד יחד איתנו עד כמה מעייף להזין את הגבורה.

      במהלך כל השבוע האחרון - כמו בכל שבוע לפני יום כיפור ואפילו יותר מתמיד – שידרו הערוצים הישראלים קולות שונים מן הטראומה הישראלית הקולקטיבית הגדולה מכולן. בכל שנה מתגלים עוד ועוד סיפורים, עוד סרטים, עוד מסמכים – ארבעים שנים עברו ועדיין לא כל השרידים צפו למעלה ונפלטו אל החוף של התודעה. אפילו המסמכים של ועדת אגרנט - הוועדה הממלכתית שהוקמה כדי לחקור ולתת את הדין על ההתנהלות במלחמת יום הכיפורים – אפילו הם, לא גלויים כולם לציבור. ארבעים שנים לאחר מכן – והציבור הישראלי עדיין לא יודע, ואולי לא יידע, את כל מה שקרה שם.

      פרויקט "אוקטובר 73 ואני" בערוץ 10 (צילום מסך)
      מתוך "אוקטובר 73' ואני" ירון לונדון. משוחח עם עיתונאים שדיווחו מהחזית ביום הכיפורים (צילום: יח"צ)

      אבל כל זה לא מפריע לתקשורת לנהל את טקס מירוק החטאים שקודם ליום הכיפורים, וכל שנה באותה מידה של כנות והשתדלות והצטמררות אמיתית. מפני שעדיין יש מה להצטמרר – אומר למשל ירון לונדון בפרויקט של ערוץ 10 "אוקטובר 73' ואני", שבדיעבד האופן בו תווכה המלחמה לצופים בבית היה "מפתיע, משונה, מזעזע". ובשיחה גלויית הלב שהוא מנהל עם עיתונאים בני דורו, הם בזה אחר זה מביעים תמיהה, פליאה, חוסר אונים עמוק. "זה נשמע פתטי היום", הם אומרים - "היינו עטופים בענן של אשליה ושקרים".

      וכך, תיעוד אחר תיעוד אחר תיעוד – המוני קולות שונים: "מלחמה במצלמה ביתית", "אוקטובר 73' ואני", "ביד חזקה" – אלו רק חלק מהסרטים התיעודיים שכבר שודרו ועוד ישודרו. כולם מדברים על נסים שלא ייאמנו, ועל כל נס שכזה יש גם עשרות טרגדיות. וטרגדיה משרשרת טרגדיה שמשרשרת טרגדיה – אלפי תינוקות שנולדו ללא אב; עשרות אלפי ילדים שהתייתמו; אלמנות צעירות והמומות, התאבדויות על קברי חיילים. אי אפשר להיות ישראלי ולא לקיים עם מלחמת יום כיפור ותוצאותיה איזה שהוא דיאלוג – והטלוויזיה הישראלית הפכה מומחית לדיאלוג הזה. אולי יותר מכל תעשיית המקור הישראלית, זו ההתמחות שהגיעה לדרגה הגבוהה ביותר – שדות קוצים, מדבריות, טנקים שרופים, תמונות שחור לבן של חיילים יפהפיים, מוזיקת כינורות שמתגבהת בדיוק כשגם הלב כמעט קופץ מכלוב הצלעות, וקאט אל גברים מבוגרים לחי עיניים שפניהם החרושות סותתו ממלח הארץ. אין מי שיכול ללגלג על זה, לא באמת. לא אם נולדת כאן ובחרת לחיות פה.

      פרוייקט דוקומנטרי בקשת לציון 40 שנה למלחמת הכיפורים (יח"צ)
      ומה על ההווה? מהם הדברים עליהם נכה על חטא בעוד ארבעים שנים? מתוך פרויקט 40 שנה למלחמת הכיפורים (צילום: יח"צ באדיבות קשת)

      ובתוך כל זה, מבלי להוריד שום דבר מתחושת הקודש החילונית שתפס יום כיפור מאז 1973 – הפכנו למומחים בהכאה על חטא בדיעבד. מוחים דמעה מול ארכיוני העבר, מזדעזעים מהעיוורון דאז, נועצים ציפורניים בכפות הידיים כדי שלא להתפרץ על העוונות שעשו כלפינו, על הטעויות הבלתי נסבלות. ארבעים שנים חלפו, ואנחנו עדיין מבטיחים יונה, עלה של זית – ומה עם ההווה? ומה עם העבר הקרוב? הרי על כל אלו גם כן יש ועדות חקירה – כאלו שיופשרו אל נחלת התודעה הציבורית רק בעוד שלושים שנים. ומה בינתיים? מוכרחים לתהות מהם אותם דברים שקורים, ואנחנו לא מודעים אליהם עד הסוף. על מה נלקה עצמנו בעוד ארבעים שנים מעכשיו?

      למדנו להכות על חטא, למדנו שלא בושה לבכות ומאז אנחנו לא מפסיקים. אז יושבים העיתונאים ירון לונדון, עמוס אטינגר, רזי ברקאי וירמיהו יובל, ומתבוננים בפליאה ובחוסר נוחות עזים על מי שהיו אז, ואומרים דברים כמו "מדברים צה"לית", "הסכמי דברור", ו"צנזורה". זו לא צריכה להיות הפתעה עבור אף אחד שהתקשורת היא ביטחוניסטית – כי הביטחון מעל לכל, יד לפה. אבל אם יש משהו שהמלחמה ההיא למדה אותנו הרי שזה שממשלת ישראל לא תמיד מקבלת את ההחלטות הטובות ביותר עבור אזרחי ישראל, ושלתקשורת יש תפקיד, אפשרויות וגם חובה. ארבעים שנים הן מספיק זמן בשביל ללמוד טריק חדש? אולי עדיין לא.

      מה אתם חשבתם על שידורי השבוע האחרון לציון 40 שנים למלחמת הכיפורים? ספרו לנו בפייסבוק