פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרסי אופיר 2013: האקדמיה הישראלית לקולנוע חייבת לצאת מהסרט שלה

      האוסקר הישראלי אמור להיות החגיגה הגדולה של התעשייה המקומית, אבל רשימת המועמדים התמוהה לסרט הטוב ביותר מוציאה ממנו את כל העוקץ

      פרסי אופיר 2013: האקדמיה הישראלית לקולנוע חייבת לצאת מהסרט שלה

      למען האמת, אין סיבה לקחת ללב את מה שקורה השנה בפרסי אופיר, המחולקים ביום שבת הקרוב. באותה מידה, אין גם צורך להתרגש מן המקבילים שלו במדינות אחרות. באופן כללי, תחרויות של אקדמיות לאומיות לקולנוע לא באמת משמעותיות. אמנם האוסקר האמריקאי הצליח לבסס לעצמו מעמד בלתי ניתן לערעור, אבל זה היוצא מן הכלל, ושאר החיקויים שלו אינם באמת חשובים, אפילו לא במדינתם.

      הבפטא של הבריטים, למשל, חשוב רק כמי שמסמן את המגמות לקראת החגיגה של האקדמיה האמריקאית. לסזאר של הצרפתים יש ערך מסוים, אבל הוא מתגמד לחלוטין לעומת פסטיבל קאן, אירוע הקולנוע החשוב באמת במדינה. לפרסים לאומיים אחרים המחולקים ברחבי העולם יש חשיבות פחותה עוד יותר, ולעתים זניחה לחלוטין. לפעמים יש להם השפעה מעשית, שכן כמו בישראל, הזוכה בהם הוא מי שנשלח להתחרות על פרס הסרט הזר באוסקר, אבל לא יותר מזה.

      אחרי הכל, מלבד האוסקר, הפרסים האלה לא באמת מעניינים את הקהל, לא באמת מזיזים למביני עניין (אם כבר, אז להפך) ובפרספקטיבה היסטורית בטח שאין להם שום ערך. הסיבה לכך היא שהם בדרך כלל ניתנים בידי גילדות מקצועיות, מנופחות מכמויות החברים בהן, ואלה מתגלות תמיד כגופים גדולים, שמרניים ועתירי אינטרסים, שמתנהלים פחות או יותר כמו מרכזי מפלגות בשעת ההצבעה על הרכבת הרשימה לכנסת.

      לפיכך, אף שהאקדמיות למיניהן אמורות לבחור באובייקטיביות את היצירות ובעלי המלאכה הטובים של השנה, לעתים קרובות תוצאות הבחירות שלהן הן תולדה של אינטרסים, טינות אישיות, לחצים של קבוצות כוח, דילים למיניהם ועוד כל מיני דברים שלא ממש קשורים לקולנוע. לכן, לא פלא שפעמים רבות כל כך, יש פער בין מי שזכה באמת ובין מי שהגיע לו, ולעתים זה שהיה ראוי לכך אפילו לא התכבד במועמדות לפרס הרלוונטי.

      בעבר, בעת שהתעשייה הכחולה-לבנה הוציאה תחת ידיה פחות מתריסר סרטים כל שנה, ממילא לא היה מרחב תמרון ואף אחד כמעט לא נשאר בחוץ כי מלכתחילה היה מקום לכולם. אך כעת, כשהקולנוע הישראלי כבר מייצר בכמויות סיטונאיות, העסק נהיה מורכב יותר. שלא במפתיע, ובדומה לדומותיה ברחבי תבל, האקדמיה המקומית מתקשה להתמודד עם כך, והתוצאה היא כמה עיוותים ברשימת המועמדויות, והם גדולים ומכעיסים – עד כדי כך, שעם כל האיפוק ואף האדישות שבה יש לנהוג בפרס הזה, פשוט אי אפשר להתעלם מהם.

      קצרה היריעה, אבל חשוב להתמקד בשניים מהעיוותים האלה. ראשית, העובדה שבין חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר יש אמנם מבחר מרשים של יצירות מצטיינות וראויות, אבל נפקד מקומם של "הנוער", פרי עטו של תום שובל, ושל "מי מפחד מהזאב הרע", פרי עטם של אהרן קשלס ונבות פפושדו. שני אלה זכו לשלל אזכורים בקטגוריות אחרות – אבל הודרו מזו החשובה ביותר.

      בהדרת שני אלה לטובת יצירות מסורתיות מסוגו של "לצוד פילים", חברי האקדמיה לא רק התנכרו אל "הנוער" ו"הזאב הרע", אלא גם הפנו עורף למגמה הבולטת ביותר בקולנוע הישראלי העכשווי: צמיחתה של עשייה צעירה, עצמאית, משוחררת מכבלי המסורות שקדמה לה, שפתוחה יותר לעולם ולכן גם משכילה לתקשר איתו היטב.

      שובל, כמו גם קשלס את פפשודו, לא מכרו את עצמם בזול לטובת סיפורים שחוקים על חיילים או כל מיני מעשיות פולקלוריסטיות כמו שהאירופאים אוהבים. בכל זאת, ואך רק במו ידיהם המוכשרות, השכלתם הקולנועיות ומוחם החריף, השכילו להביא את "הנוער" ו"הזאב הרע" לקדמת הבמה – השניים השתתפו השנה בכמעט כל פסטיבל רלוונטי יוקרתי שיכולים היו להתקבל אליו, ותמיד עוררו תהודה והתלהבות.

      כל מי שהסתובב בפסטיבלים בשנה האחרונה יכול היה להתרשם מעוצמות התהודה וההתלהבות האלה, אבל האמת
      שלא היה צריך לצאת מהבית לשם כך – גם שיטוט באינטרנט לימד כי לפחות מבחינת העולם, אי אפשר להתעלם משובל ומקשלס את פפושדו בשעה שבוחרים מי הם היוצרים המקומיים החמים של הרגע והסרטים הנכונים של השעה. את האקדמיה, כל זה לא מעניין.

      זה אירוני, כיוון שבימים כתיקונם, תעשיית הקולנוע הישראלית דווקא נוטה לבסס את קשרי הגומלין שלה עם העולם בהתאם לפסיכוזה בשלושה שלבים: ראשית היא מקפידה לבחור כסרט הטוב ביותר את זה שהאמריקאים הכי יאהבו, אחר כך היא מקימה חמ"ל וממתינה במתח עד שיוודע אם אכן קיבל מועמדות לאוסקר, ובמידה וזה קורה, פוצחת בקרנבל שלם עד רגע ההפסד.

      אך במקרה של "הנוער" ושל "הזאב הרע", פתאום האקדמיה מרשה לעצמה להתעלם מרחשי הלב הגלובליים. לפחות במקרה של מותחן האימה פרי עטם של קשלס ופפושדו, לא צריך להפריח ספוקלציות כדי להבין למה זה קרה, שכן בהתבטאויות בעל פה ובכתב, אוף ואון דה רקורד, כמה מחברי האקדמיה חשפו מה הבעיה שלהם עם הסרט – הוא פסול בעיניהם מלכתחילה, פשוט כי העז להשתייך לז'אנר שנראה להם זניח וילדותי.

      כיום, הטענה הזו תתקבל בגיחוך ובתדהמה בכל מדור תרבות, בכל בית ספר לקולנוע ובכל פסטיבל ברחבי העולם - אבל יש כאלה באקדמיה שעוד מתגאים בה וגם מיישמים את תפיסת העולם המעוותת שלה בהצבעותיהם. בהתאם לזאת, "הזאב הרע" מצא את עצמו מחוץ לחמישייה, ובכך גדל עוד יותר הפער העצום גם ככה בין המועדון הסגור של האקדמיה ובין הקהל.

      הודות לשובל וקשלס/פפושדו, התעשייה הישראלית הצליחה לרכוש לראשונה את אמונם של צעירים רבים, שסוף כל סוף גילו סרטים שמדברים אליהם כפי שרצו ולא כמו בחדר האוכל בקיבוץ. "הזאב הרע", למשל, היה בזכות זאת לתופעת פייסבוק של ממש, משהו שכמעט אף פעם לא קרה בקולנוע המקומי. אז מה יגידו עכשיו כל מעריציו, כשיביטו בחמישיית המועמדים ויגלו כי הודר ממנה דווקא מי שגרם להם להאמין מחדש בעשייה הכחולה-לבנה? מן הסתם, זה יגרום להם להתנכר עוד יותר לממסד הקולנועי בארץ, ולאבד את מעט העניין שאולי היה להם בפרס אופיר.

      רוב אקדמיות הקולנוע ברחבי העולם סתם מתעלמות מדעת הקהל. במקרה של פרסי אופיר 2013, נראה שהם ממש עשו לו דווקא, כמו בעלים של קבוצת כדורגל שבכוונה זורק ממנה את השחקן שהיציעים קוראים בשמו. בהתאם לזאת, בצד "לצוד פילים" נמצאים בחמישייה ארבעה סרטים שטרם הופצו והקהל המקומי בכלל לא ראה, ואילו הודר מקומם של "הנוער" ו"הזאב הרע" הפופולריים וחמור לא פחות מכך - של "פלאות".

      ערב התרמה למען הקמת בית קולנוע לילדי קריית שמונה (טל אנגלנדר)
      העם בעדו, האקדמיה עושה דווקא. אבי נשר בערב התרמה למען הקמת בית קולנוע בקריית שמונה (צילום: טל אנגלנדר)

      הפילם נואר של אבי נשר הוא לא רק סרט משובח, אלא גם אחת ההצלחות הקופתיות המקומיות הגדולות של העת האחרונה, עם לא פחות מ-130 אלף צופים. כמות זו שווה ערך לנתוני הצפייה המצטברים של תריסר תוצרים מקומיים אחרים השנה, ואין מדובר במליצה מוגזמת לשם הדגשת הטיעון, אלא בעובדות לאשורן.

      ובכל זאת, הסרט שנושא על גבו אחוז ניכר מההכנסות של הקולנוע הישראלי השנה, נשכח מחמישיית המועמדים. כך קרה גם לנשר בקטגוריית הבמאי, ומה אכפת לאקדמיה שבפסטיבל טורונטו הקהל מילא זה עתה כמה וכמה הקרנות של "פלאות" ומחא בסופן כפיים לעבודתו של היוצר? מה שטוב לאירוע הקולנוע היוקרתי בצפון-אמריקה לא מזיז לחברי האקדמיה.

      וזו, כמובן, לא הפעם הראשונה: גם שוברי קופות קודמים ואף גדולים יותר של נשר זכו לכתף קרה מצד המצביעים לפרסי אופיר. המספרים מגלים כי הוא הבמאי הישראלי המצליח של חמשת העשורים האחרונים – היחיד שהיה פופולרי בשנות השבעים ונותר כזה גם היום, מי שחתום על כמה מן הלהיטים המקומיים הגדולים אי פעם, למשל "הלהקה" ו"סוף העולם שמאלה", ומי שהעשיר את קופות התעשייה המקומית יותר מרוב חברי האקדמיה גם יחד. גם המבקרים אוהבים את נשר, כפי שתעיד למשל העובדה ש"פלאות" נבחר לסרט הישראלי הטוב של השנה בידי יאיר רוה, והמאמר האקדמי שפורסם עליו לרגל הקרנת הבכורה של עבודתו החדשה בפסטיבל דרום מוכיח כי אף במגדל השן התיאורטי מעריכים את פועלו.

      מתוך "פלאות" (יח"צ , סיון גליקמן)
      הביא יותר צופים מתריסר סרטים מקומיים אחרים. מתוך "פלאות" (צילום: יח"צ)

      רק פרסי אופיר ממשיכים לנהוג כלפי נשר בהתרסה, ואפשר לנסות לשער למה. הרפלקס הראשוני יהיה לנחש שמדובר בקנאה, אבל ניתן לספק הסבר רציונלי עוד יותר: ב"פלאות", כמו גם בעבודותיו הקודמות, מפריך הבמאי מיתוסים נושנים, ומוכיח שאפשר גם אפשר לשלב בקולנוע הישראלי בין איכות ומסחריות. יש ככל הנראה חברי אקדמיה שלא אוהבים את זה, כי זה מאלץ אותם לצאת מהבונקר ולהודות בשני דברים – ניתן לעשות כאן סרטים שגם יהיו טובים וגם יביאו יותר מחמשת אלף צופים, ולא כל שובר קופות מקומי חייב בהכרח להיות בורקס יבש ודל שומן.

      אך מתברר כי האקדמיה הישראלית מסרבת להודות בכך ולפרגן כראוי ל"נשר" ולפלאות על אותה דרך המלך שהם סוללים בין הקהל הרחב לשוחרי הקולנוע. היא מתעקשת גם שלא להתחבר לכיוונים החדשים והמסעירים שאליהם מובילים אותה "הנוער" ו"מי מפחד מהזאב הרע". כתוצאה מכך, חמישיית המועמדים לפרסי אופיר חסרה שלושה סרטים שחייבים היו להיות בה, עם כל הכבוד המתבקש למי שכן נמצאים שם.

      על משקל האמירה המפורסמת של אוסקר ווילד, אפשר להגיד שאם נפקד מקומו של סרט אחד מן החמישייה – זה קורה ואפשר לקבל את זה. אך אם נעלמים ממנה שלושה – זו כבר רשלנות. כל זה גורם לפרסי אופיר להיראות עוד פחות מהימנים כתמיד, ומעלה תהיה רצינית לגבי עתידם. לסיכום, אין מנוס אלא לחזור על הדברים שלימור לבנת כתבה מוקדם יותר השנה ובנסיבות אחרות לגמרי לאיגודי היוצרים, ולומר כך – חברי האקדמיה, אנא, צאו כבר מהסרט שלכם.