בלוג "שובר שורות": סוף סוף וולטר בוכה באמת

שלא תעז לגעת בכסף שלי. הלולאה מתהדקת, זה היה ברור מהשוט הראשון של חצי העונה המשוגעת הזו, אבל אני בספק אם מישהו מצופי "שובר שורות" הנאמנים יכול היה לראות את ז-ה מגיע בסוף. אלוהים, איזה פרק. שלא תעז לגעת בכסף שלי. בפרפראזה הפוכה על המימרה המפורסמת שלו מהעונה הקודמת – וולט הוא לא זה שחורש מזימות, הוא זה שנופל בהן. והאירוניה דורשת את ליטרת הבשר שלה - רק מתבקש שדווקא ג'סי, מי שוויט כינה לא אחת "טיפש", הוא זה שיביא את הרעיון - ולאחר ביצועו זכינו לראות אותו לפעם אחת נדירה, מאושר. עדיין מפחד, אבל בעיקר מאושר. גם שותפו החדש והנמהר להתרברב האנק, זה שוולט (ובעקבותיו, אנחנו) היה בטוח שהוא קבור עוד עמוק יותר מכספו, הוציא לפועל לאחר עבודת נמלים מאומצת א-לה "הסמויה" תכנית בצורה כזו מושלמת עד כי הפתיעה גם את עצמו, לא רק את וולטר. אבל גיבורי "שוברי שורות" מתכננים תוכניות וגיליגאן צוחק.

"To'Hajiilee" הוא פרק הגובל בשלמות, על מה קורה כשתוכניות מחוכמות כאלו שמונעות מנקמנות, רציונליות, חמדנות, צדקנות והישרדות נדחסות לרגע מזוקק אחד בזירה קולנועית קלאסית, המדבר. עקבותיהם של מעגלי הקונפליקט עדיין ברורים על החול הצהוב שמנומר בתרמילים ריקים - המורה והתלמיד. הפושע והשוטר. האמת וההדחקה. הכסף והמשפחה. ככה נראה מאני טיים. וזה חייב להיגמר בדם. רק שהפעם לשם שינוי, דווקא וולט, הארכי-קונספירטור של הסדרה, הוא זה שנמצא בטווח עם הידיים על הראש. הוא הצייד שרצה לקבור את האנק ולהרוג את ג'סי ומצא עצמו ניצוד ברשתם. אך גם אז, מעשה שטן, הוא העמיד אותם, שוב, כנגד רצונו, בסכנת חיים. הו, וולטר הארטוול וויט, מתי תפסיק לתכנן תוכניות?

המון קרה בפרק הזה, על שני חצאיו. אבל הפרק הזה יותר מהכל הוא הפרק של ועל וולט. יותר נכון, על הייזנברג שהגיח כחול מתמיד, ניסה להתרומם חזרה אך נפל מכסאו הרם ועשה את צעדיו הראשונים - ארבעה במספר - בוויה דולורוזה הסופית שלו כשמסביבו הרס וחורבן, מעשה ידיו להתפאר. השוט של וולט מקבל טלפון שצולם מבעד לתריסים, כשהוא נראה כמי שנמצא מאחורי סורגים, מספר את הסיפור של הפרק הזה ואת סופו של משחק השח בין שני היריבים. אך שנייה אחרי המט - אזיקתו של הייזנברג – המשחק שלהם שוב החל מהתחלה אך בנקודת התייחסות אחרת לחלוטין. לעזאזל, כמה נזיל, ועדיין כה מדויק, הוא מערך הכוחות בסדרה הזו.

עם הוצאת החוזה על ג'סי בסיומו של הפרק הקודם, היה ברור מי שב לעניינים מהצללים של הסאבטקסט. כיאה למי ששאל את שמו מהפיסיקאי המפורסם שעשה עסקה עם הנאצים, גם הייזנברג שלנו נזקק לשירותיהם של הדוד ג'ק וקני, שניים שמחבבים את קווי היסוד של האתוס הנאציונל-סוציאליסטי. סצינת הוצאת החוזה היא לטעמי הסצינה הטעונה ביותר בפרק הזה, והדי תוצאותיה נראו ונשמעו היטב בשניות האחרונות שלו. הנה שוב מונחים שני מחנות, ובפרונט וולט, מנסה לשמור על הפאסון ההייזנברגי אבל סותר ומסתבך עם עצמו תוך כדי. וברקע טוד, מואר בהילה אדומה ושטנית, נאמן עד אין קץ למושא הערצתו אולי אפילו יותר מאשר לדודו. מולם ג'ק, נינוח מול וולט ולידו קני, כרגיל בקומפלאז' מלא ועם שיער פנים וראש מושלם. הרגע בו מערך הכוחות מתהפך הוא הפליאה הקטנה של ג'ק כשהוא מבין שג'סי הוא המטרה ושהייזנברג הגדול לא יכול לעשות את זה. זו נקודת חולשה שזאב צמא דם כמו ג'ק ממהר להריח. "על משפחה לא מתקמצנים" - זו הייתה התגובה המדויקת של ג'ק, ולפיכך המחיר שנקב בו, לבשל עבורם וללמד את טוד איך לעשות את הכחול-כחול הזה. לחיצת היד הנמהרת של וולט מסכמת את הסאבטקסט סופית –כרגע, הוא מובס. הוא לא קובע מה יקרה, הוא נכס שלהם. גם אם הוא ממהר להדחיק זאת ולחשוב אחרת. המהלך שלו אחר-כך כדי להחזיר לעצמו משהו מהכבוד העצמי בביקור אצל אנדריאה וברוק הוא הייזנברג קלאסי. הו, פרוטי לופס, דה גוד סטאף. צמרמורת.

וולט אמנם קיבל את עצתה של סקיילר בנושא ג'סי אך באותה פעולה מעל בהבטחה שנתן לה שלא יבשל עוד לעולם ויסכן את ילדיהם. הקונפליקט הזה של וולט – כסף מול משפחה - הוא כמובן ציר מרכזי סביבו חגה הסדרה, שהגיע לשיא בפרק הזה. אבל בואו נבחן רגע את החמדנות, המקום בו וולט באמת גר, אליבא דג'סי. גם אם לרגע זה נראה שוב נמהר וקל מדי – וולט חמדן ועושה את הכל בשביל הכסף ולא בוחר במשפחה, ויש לכך תימוכין בעבר. בפרק 12 בעונה 2 למשל, כשוולט על סף הפאניקה והיה צריך לבחור בין לבצע את העסקה הראשונה עם גאס ובין ללכת לבית החולים כדי להיות ליד אשתו ההרה. הוא בחר בכסף. כביכול שיקול מושכל לטובת המשפחה - אך בדיעבד כזה שסיבך את משפחתו בתוצאות הבחירה שלו. גם בפרק הזה, עמוק בתוך הפאניקה, הוא בוחר בכסף ומשאיר את כל משפחתו מאחור, אך בצורה מאד לא אופיינית לו נופל לתוך בור עמוק יותר מזה שחפר בעצמו. עם זאת, הפעם וולטר לא לבד. נציגת המשפחה רוצה את הכסף לא פחות ממנו. הקו הברור בין כסף ומשפחה היטשטש ונטמע לתוך הדמות החדשה שסקיילר הפכה להיות בעונה הזו. זה אותו צד, והחבירה של מרת הייזנברג אליו היא אחד מהצעדים התסריטאים המבריקים של הסיפור הזה. סקיילר שברה את מאזן הכוחות המאוד-גברי של הסדרה. הניג'סית המרתיעה הפכה לאשה הגדולה מהחלומות שבמציאות הלא הגיונית של "שובר שורות" עשויה עוד להציל את היום, או להיות זו שצריכה לשלם. כרגע, סקיילר מתפקדת הכי טוב מכולם. ללא רבב. רק וולט, בשל אותה תכונה צדקנית ומדחיקה שלו, מתעקש לבודד את שני היסודות המותכים הללו. זהו כשלונו של הכימאי הגאון והארכי-פושע קר הלב שוולט עדיין חושב שהוא.

ואמנם, כשלון יוצר הזדהות. גם עם טיפוס נאלח כמו וולט שועט במכונית בדרך למלכודת. הסיקוונס הזה שבויים ביד אמן על ידי מישל מקלארן לא רק העיף את הפרק לשמיים אלא היה גם מקבילה ויזואלית מרהיבה ועוצרת נשימה של הקונפליקט הפנימי של וולט שהאמיר לרמה סכיזופרנית כמעט, במונולוג שלו. לפעם נדירה, אנחנו יודעים לפניו מה הולך לקרות. וזה, גבירותי ורבותיי, מהפך. פריצת דרך ביחסינו עם הדמות הזו. תסריטאות על, אין דרך אחרת לומר זאת.

קודם כל בריאן קרנסטון בפרק הזה ובסצינה הזו נטמע באופן טוטאלי בשתי הפרסונות של הדמות אותה הוא מגלם. הוא הצליח להנגיש ללא מילים את הפאניקה המשותפת לשני הצדדים שבו כשהגיע למדבר, הנקודה בה הכל החל, והבין באמת לאן הוליך את עצמו. הפאניקה שלו פועמת מהר יותר מהמוח המפורסם שלו, מוח שמתחיל לעכל יחד עם שאר האיברים את התבוסה. אבל לשנייה לא הכין את עצמו לכזו תבוסה כשהוא רואה את ה-SUV של האנק מגיע לאותה נקודה. קרנסטון הצליח להביע כל שינוי טונלי במנעד הרגשות מהפאניקה, מציאת הפתרון, ההבנה שאין איך לפתור את זה וביטולו עד הקתרזיס בדמעה. וולט סוף סוף בוכה באמת. לבדו. מי שקנה את עולמו ברצף של מילים ושקרים שותק במהלך סצינת מערבון שמתחילה בצורה קלאסית. הטוב קורא לרע להיכנע, הרע מגיח מאחורי סלע בידיים מורמות, אקדח נופל על החול. כל שנייה מהתבוסה שלו הוא עובר בשתיקה. שתיקה שמנוגדת לנהמות של האנק, שאפילו לא מנסה לגרוע מהן את החיוך. אנו רואים כל שנייה מהמעצר של וולט. כל צעד שמגיע אחרי כל פקודה עד שהאנק אוזק אותו, אני מניח בידיים שקצת רועדות. הייזנברג דאון. האנק כמובן לא מפספס הזדמנות להשוויץ ברעיון שלו לצלם חבית דמה כדי להכשיל את וולט. מי החכם עכשיו הא? אבל וולט מביט מעליו אל עבר ג'סי, שלא יעזור כמה חזק האנק הידק את האזיקים, הוא עדיין נבהל כשעיניו של וולט פוגשות בשלו. פחדן. זו המילה היחידה שהוא מוציא מהפה. מה שיתברר כנכון כשג'ק, קני ושאר ההילביליז חמומי המוח מגיעים ברובים שלופים להגן על הנכס שלהם.

הוא אמנם דורך במקום בו כספו קבור, אך בדקות האחרונות של הפרק - המשפחה היא זו שעומדת לנגד עיניו של וולט. אך בניגוד לשרשרת הפעולות הסופר מחושבות שלו שבדרך כלל הובילו למקום אחר לחלוטין, הפעם וולט וויט לא יכול לעשות כלום כדי להציל את משפחתו. הוא לא צד באחד מהמחנות - הוא מחוץ להם. אזוק במכונית הוא נאלץ לחזות במהומה שהוא לבדו אחראי עליה ואין לו שום יכולת להשפיע. אם בסצינה הקודמת שלו עם הדוד ג'ק זה היה בסאבטקסט, כעת ברור לחלוטין שוולט לא בשליטה. אולי אף פעם לא היה. אני מניח באותם רגעים בהם הכדורים שרקו (ובאורח פלא לא פגעו באף אחד) וולט לא היה מודע לרפלקסיביות על חייו בשנה החולפת. הוא כן הבין עד כמה הוא אימפוטנט, נובח כמו כלבלב שנכלא במכונית אל מול האסון הוודאי. גם כאן גיליגאן מטשטש את ההבדלים המסורתיים בין טוב לרע.

בסצינה הזו - קליף האנגר מושלם - גיליגאן מראה לנו למה הוא התכוון כשהגדיר בראיון מ-2008 את הבייבי שלו כ"מערבון פוסט מודרני". לכאורה שוט-אאוט במדבר, האמא של הקלאסיקות המערבוניות, אבל בניגוד להן, גיליגאן מרוקן אותן מערכיות בינארית: אין כאן רעים מול טובים, גיבורים מול פושעים. גם אם האנק נראה כזה דקה אחרי השיחה למארי, הוא לא הגיבור שיציל את היום. ממש לא. ספק אם יצליח לעבור את היום הזה בחיים. יתרה מזאת, וולט ממש ירא לחייו של מי שכרגע אזק אותו. בדיוק כמו עם ג'סי אגב. ב"שובר שורות" אין מנצחים הירואיים, יש רק מפסיד אחד בנקודת השפל הגדולה של חייו, בואכה שערי הגיהנום שנמצאים מרחק שלושה פרקים מאיתנו. השיעור הגדול ביותר מהפלאשבק החידתי שלאט לאט משיל את כל לבושיו המרהיבים הוא שוולט ימות. אמנם לא בממשות אלא באישיות. הדמות הדו-ראשית הזו תמות גם אם הגוף ישאר בחיים. לתחושתי וולט ישאר עם הכסף אבל בלי מישהו להוריש לו אותו. כי יותר מהכל וולט נראה כמו קליפה של עצמו בפלאשבק. אין, אפילו אלוהים לא יוכל לעזור לך, וולטר וויט.

1. האנק? גומי? ג'סי? בורסת הניחושים רותחת. זה ברור שמישהו מהם לא יעבור את פרק 14. השיחה של האנק, ההתרברבות שלו בפני מארי (ואין יותר שיחת פרידה מזה) מעמידות אותו כרגע במקום הראשון. גומי הוא גומי, זה לא כזה ישנה, וג'סי, אין מצב. פשוט אין. לא כרגע, לא ככה. רוב הסיכויים שוולט יעמוד שוב בינו ובין לוע האקדח. האירוניה מחייבת.
2. כמה אהבה יש בין השריידרים. וגם יוהרה של האנק. בהנחה שמה שכתוב בסעיף למעלה אכן יקרה, לאור הסצינה עם הפסיכולוג וההיסטוריה שלה, מארי הולכת להשתולל מזעם. מטורף ככל שזה נשמע, אבל עם האנק ימות, יש לנו מועמדת מאד רצינית להחרבת בית משפחת וויט.
3.טוד ולידיה – קריפי. אבל איזה פוטנציאל לסיפור אהבה לוהט בין שתי הדמויות הכי מטרידות בסדרה. צבעים אדומים, דיבור נוירוטי מול נימוס מופלג. משניהם ראינו כל כך מעט ונשאר לנו כל כך הרבה. לדעתי, טוד נתן שם עבודה, מה שראינו עם הליפסטיק וכוס התה הוא הסיגריה של היום שאחרי. לידיה משחקת עליו, זה ברור. ואף מילה על הרינגטון של טוד. אחרי הקריוקי של גייל, מחוות האייטיז של הסדרה הזו רק הולכות ומשתבחות בבחירות.
4. דוד ג'ק וקני – תמיד ביחד. מחליפים מבטים, במיוחד זה האחרון שג'ק נתן בו לפני שקני התחיל לרסס. הקעקועים הזהים, הכל מרמז שם על זוגיות בוגרת ופורייה. בהצלחה בויז.
5. סול טריין - המשפט של השבוע "Don’t drink and drive, but if you do: call me". אגב, יש אוקיי על הספינאוף של סול גודמן.

העונה האחרונה של "שובר שורות" משודרת בימי שבת ב-21:30 בערוץ yes Oh HD ו-yes VOD