קשה להיות מעריץ של סגנון פופולרי כמו ראפ. על כל להיט ראפ טיפשי, החל מ"I like Big Butts" ועד ליל וויין, צריך להסביר לעוד בן אדם על כמה קסם יש בסגנון הזה, על כך שהעובדה שראפ הוא סגנון לירי המאפשר להעביר יותר תוכן, שבידי האמנון הנכון, יכול להפוך להכל חוץ מהסטיגמה שנוצרה לו. לאורך השנים זה נהיה עוד יותר גרוע. המיינסטרים נוטה באופן כללי למוזיקה מעוטת תוכן, והשירים שזכו לאור הזרקורים הם לא בדיוק מסוג הדברים שנוטים להירשם בספרי ההיסטוריה כקלאסיקות. עבור רבים, גם 40 שנה אחרי שנוצר, ראפ הוא ז'אנר מוזיקלי לטיפשים.
לכן קשה להתמודד עם מוזיקאים כמו 2 צ'יינז (2Chainz) שמצמצמים ז'אנר לשורות כמו "All I want for my birthday is a big booty ho"? שייייט, לא למדת כלום מ"הסמויה"? אתה הורג את האנשים שלך עם השיט שאתה מוכר. מוזיקה טיפשה מייצרת אנשים טיפשים.
אבל יש משהו טיפשי גם בלמחוק תת-ז'אנר שלם. מוזיקה לעד תהיה קשת נרחבת של יצירות שכל אחת ראויה להישפט בפני עצמה. האלבום השני של 2 צ'יינז, "B.O.A.T.S II Me Time", לא הולך להיזכר כקלאסיקה. הוא המשך לאלבום הראשון שלו לא רק בשמו אלא גם בסגנון. כסף, בחורות עם תחת גדול ומשום מה נטייה לבקש מבחורות לפרסם את סרטוני הסקס שלהן ביוטיוב. רק שבניגוד למה שאפשר היה לחשוב בעבר, לא מדובר ביצירה נטולת ערך.
זה פאן גדול. ביטים מעולים, שחרור לחצים וראפ שקל וכיף לצעוק בקולי קולות. ללכת עם האלבום הזה באוזניות גורם גם לדרום תל אביב ללבוש גרוב שחור משחור ומאפשר לנשום קצב טהור. ראפ, אם מנקים ממנו את תוכן המילים, הוא דיבור קצוב. במצב חיובי, השירה הופכת לכלי נגינה בפני עצמו. כך עובד 2 צ'יינז, כחגיגה מטופשת לחלוטין שמאפשרת לוותר על חוט המחשבה ולדבוק בהרגשה. זו היא גרסת המיינסטרים-ראפ למוזיקה אינסטרומנטלית.
ניקח לדוגמה את "Extra" - לא סינגל, לא טראק בולט ולא שום דבר מיוחד. אבל האופן שבו הביט בנוי, המתח האיטי שמתפוצץ לפזמון האינטנסיבי. זה לא משנה שיש בו שורות כמו "בדיוק היתה לי שלישיה, שבוע שלישי ברציפות". אם כבר, המשפטים המטופשים מניעים חיוך דבילי. זה הג'אנק פוד המוזיקלי - נטול ערכים תזונתיים, שום תחושת סיפוק עצמית, אבל לגמרי מאנצ' טעים. בזמן הנכון זה פשוט הדבר הכיף ביותר שניתן לצרוך.
אחרי שמשחררים את הברקס אפשר ליהנות משירים מטופשים, אבל מה מבדיל את 2 צ'יינז ממאות הראפרים האחרים שמביאים הפקה טובה ושרים על בולשיט? הסוד האמיתי פה הוא לא כמה הוא טיפש אלא דווקא כמה הוא חכם. אחד הדברים שהוא מתאמץ להסתיר (ללא הצלחה) זה דווקא את האינטלקט הלא קטן שלו. אמנם לא מדובר במדען, אבל יש לו ראש - בערך במקביל לתקופת הפריצה הראשונה שלו, עוד כשקרא לעצמו בשם האדיוטי להחריד Tity Boi, הראפר סיים את התיכון שלו כמצטיין, מקום שני במחזור שלו, וסגר ארבע שנים של תואר עם ממוצע 100 באוניברסיטת אלבמה. זה אמנם לא ניכר (כמעט) בשום צורה במוזיקה שלו, אבל מי שראה או קרא ראיונות איתו מוצא איש שיחה מעניין עם ראש על הכתפיים ובחור שיודע בדיוק, אבל בדיוק, מה הוא עושה.
2 צ'יינז אמר באחד מאותם הראיונות ש"אנשים חכמים יכולים להעמיד פני אנשים טיפשים, אבל אנשים טיפשים לא יכולים להעמיד פני חכמים". משפט חכם, נכון? הוא בוחר באופן מודע לחלוטין לייצר מוזיקה טיפשית, מוזרה במעט וכיפית לחלוטין. "B.O.A.T.S II" הולך באותה הדרך כמו כל הקריירה שלו. יהיו אנשים שיקראו לזה "מוזיקת כושים טיפשים", אבל מי שיאזין בין השורות וישחרר קצת את האוזן לדברים שלא ציפה שהוא יחבב עשוי למצוא את עצמו מרקד לצלילי הלהיט הנהדר " Feds Watching" (פארל וויליאמס בפעם המיליון), שיר הפתיחה המקפיץ "Fork" או אפילו למילותיו המטופשית במיוחד של "Mainstream Ratchet". אפשר היה לתרץ את זה עם מסורת דרומית מרשימה, מבנים מוזיקליים מיוחדים או סאונדים חדשניים, אבל עזבו אתכם. הפעם פשוט צריך לתת לביט להתגלגל וליהנות מכלום ושום דבר.