פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חצופה בובה זהבה: עשור למחזמר "אווניו קיו" שהוציא את הבובות מארון הפוליטיקלי קורקט

      "אווניו קיו" טיפלה בגזענות, אוננות, פורנו וכל זה דרך הבובות המתוקות מ"רחוב סומסום". כוכבי ויוצרי הגרסה הישראלית מספרים על המחזמר הכי בוטה ופרוע שלקחו בו חלק

      נראה שבשנים האחרונות, כוכבי "רחוב סומסום" לא מסתפקים בחמידות אין קץ ופורצים את הגבולות: לפני חודשים מעטים הופיעו אריק ובנץ מחובקים על שער עיתון הניו יורקר, זאת בעקבות החלטת בית המשפט העליון בארצות הברית לאשר נישואים חד מיניים – וכך למעשה להוציא את הזוג הכתום-צהוב אל מחוץ לארון. בנוסף, בתחילת השנה התפוצצה פרשת קווין קלאש, מי שמפעיל את בובת אלמו האדומה והמתוקה. אדם בשם שלדון סטיבנס, טען כי בהיותו בן 16 ניהל רומן עם קלאש. בתגובה לכך, קלאש הודיע כי הוא לוקח חופש מתאגיד "רחוב סומסום". לאחר מכן, סטיבנס חזר בו מהאשמותיו, אך זה לא מנע משני מתלוננים נוספים נגד קלאש לצוץ.

      אבל את המקומות האפלים של הבובות הילדותיות המסתתרים מאחורי הפינות הכי מוארות ומתוקות של אמריקה, חשף לפני עשור המחזמר "אווניו קיו" בבימויו של ג'ייסון מור. המחזמר - המבוסס על התוכנית החינוכית והנאיבית "רחוב סומסום" - נע בחופשיות על הגבולות שבין דרמה מודעת לעצמה לפארודיה קורעת מצחוק. הוא החל את דרכו באוף ברודוויי, ולאחר שזכה להצלחה, נסק לברודוויי ולבימות לונדון ואז הופק בגרסאות נוספות בארצות כמו שוודיה ופינלנד.

      כולם קצת גזענים - מתוך המחזמר המקורי של "אבניו קיו"

      בישראל הועלתה הפקה בעברית של המחזמר בתיאטרון בית ליסין בסוף שנת 2007. השחקנים ומפעילי הבובות היו רועי בר נתן (העורך האורח של וואלה! תרבות בסוכות 2013), טלי אורן, עידן אלתרמן, ניקי גולדשטיין וקומיקאים נוספים. כמו כן השתתפו בגרסה העברית השחקנים מיכל ינאי, אלינור אהרון וניר שלמון. את המחזמר ביים משה קפטן, ועל תרגומו (שנעשה ב"גאונות יתרה" כך לפי דבריה של אורן) הופקד אלי ביז'אווי, את השחקנים הדריכו הבובנאים אילן סביר ואופירה ארכוני.

      המחזמר כולל בתוכו קטעים למבוגרים בלבד ומילים גסות, ולכן הוא מיועד לבני 16 ומעלה. הבובות עצמן מבוססות על דמויות האהודות מרחוב סומסום. טרקי המפלצת, למשל, הוא מפלצת חובבת סקס ומאוננת המבוססת על עוגיפלצת, ואילו רוד, הומו שמתעקש להשאר בארון, וניקי, שעושה הכול כדי להוציא אותו, מבוססים על אריק ובנץ.

      "זה מחזמר כל כך אמריקאי במהותו ואלי הצליח להביא אותו אלינו לארץ. אפילו שהמיקום עצמו נשאר ניו יורק, כל הנושאים הם אוניברסליים ומתאימים לכל מקום; בגלל זה המחזמר הצליח כל כך לדעתי", כך מספרת השחקנית טלי אורן בשיחה עם וואלה! תרבות. "הגרסה העברית הצליחה לשמר כמעט את כל הניואנסים הקומיים שהיו כתובים במקור, יש גם מילים לועזיות שאנחנו הישראלים משתמשים בהם יום יום ולכן זה יכול להישאר כמו במקור כמו: 'If you were gay' שהפך ל'אם אתה גיי'".

      "כשקיבלתי את זה לידיים אמרתי 'אוקיי, אני קולט את הקטע'", מספר ביז'אווי על עבודת התרגום ומה שהנחה אותו במהלכה. "למעשה, דרך הפילטר של הבובות נאמר מה שאנחנו לא היינו מעזים להגיד לעולם".

      - האם ישנו הבדל מבחינתך בין לשים טקסט בפיהן של בובות מאשר בפיהם של בני אדם?

      "לגמרי כן, וזה גם בדיוק הפתרון. חיפשתי איזשהו מפתח מבחינת השפה העברית, איך לפצח את הדבר הזה. איך מצד אחד לתת לבובות להיות פרובוקטיביות ומצד שני לתת משהו מאוד עברי. רציתי להרוויח את שניהם - לא לאבד מהעוקץ ועם זאת ליצור משהו שהוא משלנו, כאילו שהבובות נולדו בעברית ולא עברו תרגום. המפתח היה בסופו של דבר זה שיש לנו בז'רגון הילדים העברי את מה שהמציאו בעצם ב'רחוב סומסום' ו'פרפר נחמד'. יש את השירים ומטבעות הלשון שדור שלם של ילדים או דור וחצי בקצב שמשדרים פה, גדל עליהם".

      "זו גם עברית יפה שנותנת לי להשתמש בה וליצור אימאג'ים די בוטים במילים די מקסימות. הבובות האלה יכולות לדבר את העברית שהן רגילות לדבר, רק שהאימאג'ים יהיו קצת אחרים. השתדלתי מאוד מאוד ללכת על עברית הכי עדינה וציורית. מה שהמילים האלה יוצרות כשהן מתחברות הוא מה ששונה בעצם", הוא מסביר.

      - מה עוד שונה בין הגרסה המתורגמת לזו המקורית באנגלית?

      "אין קללות. בניגוד למחזה האמריקאי, השתדלתי מאוד שלא יהיו גם מילים בוטות שאינן קללות. בכל זאת, בואי לא נתחסד, מדובר במחזה בוטה. אבל אם אתה כותב רק קללות בוטות אתה סותם שמונים אחוז מהאוזניים שנמצאות בקהל, וגם את האוזניים שלי אם אני הייתי יושב שם. ברגע שאתה עסוק בפרובוקציה, זה הופך לעיקר. ברגע שאתה מעביר דברים באופן אחר, אתה מייצר עוד דראפט של מחשבה, יצירתיות והקשבה אצל הקהל וככה הרווחת גם את אלה שהיו סותמים את האוזניים".

      המחזמר אווניו קיו (יח"צ)
      ללמוד לרסן את המשחק כדי שלא להאפיל על הבובה. "אווניו קיו" (צילום: יח"צ)

      מעבר לקשיי האיזרוח ש"אווניו קיו" צריכה היתה לעבור, התמודדה ההפקה עם הקושי הטכני והלא מובן מאליו שדורשת הפעלת הבובות. הבובנאי אילן סביר שהדריך את שחקני ההפקה משך חודש שלם כיצד להפיח חיים בכוכבות הפרוותיות, מסביר מה נדרש משחקן ב"אווניו קיו": "לשים את האגו בצד. חייבים להבין שבדרך כלל, במחזות זמר אלה שמלוהקים לתפקידים הם לא שחקנים צעירים שיצאו מבית ספר למשחק אלא שחקנים ותיקים. ככלל צריכים ללמוד שתשומת הלב לא מופנית רק אליהם אלא לעוד חפץ. את השופוני הזה צריך לשמור לעוד חפץ ולא דווקא אליי. מעבר לזה, להפעיל בובה ברמה הטכנית זה קשה. פיזית, מי שלא מתחזק את הגוף זה קשה לו, ובטח ובטח במחזה כמו 'אווניו קיו' שהשחקנים חשופים בו מול הקהל. הם צריכים לשחק את התפקיד וגם לגרום לכך שהבובה תשחק את התפקיד".

      "לא מדובר למשל במקרה שבו אני זה המלט והבובה היא אופליה, אלא במקרה שבו אני המלט והבובה המלט. אני צריך לשחק עם הבובה ובמקביל אליה. ללמוד לרסן משהו מהמשחק שלי, אחרת אאפיל על הבובה. בו זמנית עליי לתת לבובה לבצע את כן מה שהיא יכולה לעשות. לבובה אין הבעות פנים והקהל ירצה לראות את הבעות הפנים שלי - לאו דווקא את של הבובה. אנחנו עשינו במחזה הישראלי משהו שלא ראיתי כל כך בגרסאות אחרות בעולם - לתת עם הרגליים של השחקן את ההשלמות של הבובה, כי הבובה היא רק חצי גוף. וכולם עמדו בזה יפה מאוד".

      - קיים הבדל בין העמדה של בובה לילדים לבובה למבוגרים?

      "אין הבדל. המשחק של הבובה צריך לשרת את מה שנקבע מראש - שזה התוכן. למשל סצינת סקס עם בובות על הבמה - יותר מפורש מזה כבר אין. זה תענוג קטן לביים סצינת סקס כזאת. זו צחוקיה גדולה אבל זה מעקר מהמושג סקס את כל הפאן שיכול להיות בו, כי עכשיו מעבירים את היד ככה ועכשיו הבובה מסתובבת וצריך להיזהר שהמוט לא יעוף ויפגע למישהו בפנים.

      בשורה התחתונה הכל דברים שהם תלויי תוכן. לצורך העניין, אין פנטומימה לילדים ולמבוגרים. הכל זה שפת גוף והשאר זה הסיפור שאנו רוצים לספר לילדים או למבוגרים ולפי זה עושים את התנועות הנכונות".

      המחזמר אווניו קיו (יח"צ)
      פאראפרזה מקומית על המקור. משתתפי "אווניו קיו" (צילום: יח"צ)

      מאז הגרסה הישראלית והן האמריקאית, נראה כי העולם המשיך במסע לעבר הקיצוניות וגילויי השנאה ההולכים וגוברים כלפי האחר. אם "אווניו קיו" היה עולה כיום, האם הנושאים המטופלים בו היו צריכים גם הם לעבור טרנספורמציה?

      "לא", אומרת אורן. "אני חושבת שעצם הנגיעה בנושאים הקשים ומורכבים האלה, והשיחה עליהם על ידי בובות בסגנון החבובות - כבר עושה את העבודה המוקצנת". גם ביז'אווי מחזיק בדעה דומה: "אחרי הכל זה מיוזיקל אמריקאי שבא להאיר על כל מיני חוליים בחברה", הוא אומר. "לא מדובר במחזמר בועט שאמור להוציא את הקהל מחולחל. המחזה כן מתעסק בגזענות וחוסר קבלה של האחר, כך שאני מתאר לעצמי שהיו שינויים קטנים ופה ושם. אבל זה לא שייך לסוג החומרים שבאים לתת לך בפרצוף את העיתון של היום ושל מחר. זה מסוג הערבים שאתה בא ליהנות מהם, ולצד זה מקבל אינסייטים קטנים בשלל נושאים אחרים. אם 'אווניו קיו' היה הולך לכיוונים מאוד מאוד בועטים, זה היה חוטא למקור למרות שעשינו גרסה מקומית עם אהבה והבנה של המקור".

      כשביז'אווי תירגם את המחזה, הוא ידע לאן הולכת כל בובה ומי הולך לאחוז בה, מה שהפך, לדבריו, את מלאכת התרגום לקלה יותר. "השחקנים לוהקו מראש ולוהקו באופן מצוין, אז החיים שלי היו יחסית קלים", הוא מסביר. "חלקם שיחקו גם יותר מדמות אחת. זה כיף להתאים משהו למישהו שאתה מכיר ויודע איך זה עשוי להישמע. זה חלק מאוד משמעותי והרבה יותר אקוטי בעבודת תרגום. יש משמעות ללדעת מי הפה שידבר את הטקסט. זו לא היתה חבורה של שחקנים שבאה לדפוק כרטיס בחזרות של שבועיים. הם טסו לחו"ל ונפגשו עם מקביליהם השחקנים בלונדון, הם עבדו חודש על הפעלת הבובות עם אילן סביר. ידעתי שהשחקנים האלה ייתנו את האינפוט שלהם והרבה פעמים יהיו נכונים לנסות גם את זה וגם את כדי שזה ייצא הכי מדויק שאפשר".

      מיכל ינאי, שחקנית ומנחת טלוויזיה (יח"צ , שיר בצלאל)
      היתה נכונה לצחוק על עצמה. מיכל ינאי (צילום: שיר בצלאל)

      "זו היתה פראפרזה מקומית על הדבר הזה שהיה חשוב מאוד שיהיה שלנו. גם כדי לדרוך על יבלות שחשוב לדרוך עליהן פה וגם כדי לדבר בשפה וטרמינולוגיות שקשורות לפה. אפילו הדמות של מיכל ינאי לצורך העניין - מיכל נאותה מאוד מהר להיות זו שצוחקת על עצמה, והיתה לה נכונות גדולה לקרב את זה למונחים שלנו. מיכל היא מישהי שכולנו מכירים, באותה תקופה היא נסעה לעשות קריירה בחו"ל ולא כל כך הלך לה, ובמחזה היא היתה מאוד נכונה לשתף עם זה פעולה. בנוסף קיימת הגישה המופלאה שלה לכל מה שקשור ללתקשר עם ילדים, כך שהתקשור שלה עם בובות היה כמעט טבעי. החיבור שלה בלעשות דאחקה על עצמה היה נורא נחמד ויצר משהו מקומי".

      משה קפטן מסגיר את הסיפור המלא לדמותה של מיכל ינאי: "במחזמר המקורי ישנה דמות שקראו לה גארי קולמן. קולמן היה השחקן השחור שנשאר ילד הפלא ששיחק בתכנית הילדים 'על טעם ועל ריח', ומעולם לא הצליח להתקדם בקריירה. בהפקה האמריקאית הוא הפך להיות השומר בבניין בו גרות כל המפלצות. אצלנו אין גארי קולמן לכן חיפשתי אלטרנטיבה של שחקנית שחיפשה לעשות קריירה בחו"ל אבל נתקעה בתודעה פה בתדמית של כוכבת הילדים. מיכל ענתה לכל הקריטריונים, שכנעתי אותה לצחוק על מה שהיא ועל הגירושים שלה ולמרבה הפלא היא הסכימה וזו היתה הפתעה מאוד גדולה עבור כולם".

      - מה הופך את "אווניו קיו" לכל כך מוצלח?

      "אני חושב שהעובדה שאתה משחק דרך בובות. כך אתה מרשה לעצמך להיות הרבה יותר בוטה, אין שום פרה קדושה שאי אפשר לשחוט וזה נותן חופש מאוד גדול ליוצרים לכתוב יצירה שהיא באמת מעזה. לא רוצה להגיד את המילה 'גסה' כי יש לה קונוטציה שלילית, אבל היצירה מאפשרת לעצמה להיות פרובוקטיבית בלי שום פחד. אתה מגיע לקו אדום חוצה אותו, ואז מגיע לעוד אחד וחוצה גם אותו".

      - נשאלת השאלה האם ערכו של הקו האדום לא יורד כיוון שהוא נחצה על ידי בובה ולא על ידי בן אנוש.

      "להיפך. אין במחזה בובה שמסתירה את השחקן לגמרי. אתה הולך עם הבובה והיא עם השחקן. אם רועי בר נתן היה אומר סתם משפטים בלי בובה, זה היה הופך לסתם פרובוקציה. כאן אתה מרשה לעצמך לצחוק מעבר למותר כי מדובר כאילו בבובות שאומרות זאת ולא השחקן".

      טלי אורן (אביב חופי)
      "הייתי חוזרת היום לאותה הפקה, בלי לשנות כלום". טלי אורן (צילום: אביב חופי)

      "בלי הבובות- זה לא 'אווניו קיו', אומרת אורן. "הרעיון הוא לקחת בובות תמימות בצורה החיצונית שלהן ולשלב אותן בסיטואציות בוגרות שמייצגות כל דבר - הפוך מתוכן לילדים. מה שהיינו רוצים לראות בובות עושות ואף פעם לא היינו יכולים לראות כי זה בשעות היום ובתוכניות לילדים. זה עובד כל כך טוב בגלל המתיקות והתמימות בשילוב עם טקסט בוטה ובלי צנזורות".

      אתה לא מצפה לראות בובות מדברות ונוגעות בנושאים רציניים, בוטים ובוגרים כל כך. יש משהו כל כך מצחיק בלראות גוש פרווה מדבר על נושאים שאתה קורה עליהם בעיתון ובאינטרנט. יש סצינה שלמה של הבובה המתוקה 'קייטי' שמנסה להסביר לקהל עד כמה האינטרנט חשוב וכמה אפשר למצוא בו הכל - וכל רגע מפריע לה עוגיפלצת ומתערב כשמציין שמה שמוצאים תמיד זה פורנו. עוגיפלצת ופורנו - שילוב הזוי ביותר שרק אומרים אותו וזה כבר מצחיק".

      - היית עושה אותו היום שוב?

      "הייתי עושה בדיוק את אותה הפקה, עם אותו קאסט מושלם ואותו צוות שעבד מאחורי הקלעים. לא הייתי משנה כלום. הנושאים בהם נגענו לפני שש שנים עדיין רלוונטים להיום ויהיו לדעתי רלוונטים לנצח. ותמיד יש דיבור שזה יחזור מתישהו. כי ממש לא מיצינו".

      "בטח איזו שאלה, חד משמעית כן", מצטרף קפטן להסכמה המוחלטת לחזור לבמה עם יצורים פרוותיים בעלי פה ג'ורה. "אם יציעו לי לעשות דברים שכבר עשיתי בעבר אחשוב פעמיים, אבל אם יציעו לי לעשות שוב את 'אווניו קיו' אני מיד אומר כן".

      אהבתם את אבניו קיו? ספרו לנו בפייסבוק