בלוג "שובר שורות": המקום בו הגבריות מתפוררת

אח, הקפיצות האלו, יימח שמן. הקפיצות האלו בזמנים הן כבר הרבה מעבר לסימן היכר של הסדרה וחותמת אוטר של יוצרה, אלא עבורנו הן מין תמרור ויזואלי-נרטיבי שאמור למשמע אותנו מחדש לגבי התלילות והפיתולים של מסלול רכבת ההרים השועטת מטה של וולטר וויט. אמנם הביצוע עצמו חרק קצת (הפיאה המורגשת של וולטר, ארון פול נראה מבוגר מדי לשחק את ג'סי הצעיר וסקיילר שנראית, הממ, כמו סקיילר פלוס כרית) אבל שימו לב להתרגשות שלהם. משהו חדש עומד באויר, כמה הם קלים, מתלוצצים, עושים חשבונות קטנים, 'איזה פיצה לאכול' ותוכניות קטנות לסוף השבוע. משהו חדש עומד לבוא לעולמם אך לא יקראו לו הולי - ואתם יודעים מהו השם. בסך הכל לפני שנה ומשהו אך למעשה מדובר בחיים מעולמות קדומים הרבה יותר.

גיליגאן, ממזר בן ממזרים, למד לכופף ולעוף על הזמן בסדרה הזו חרף הידיעה האבסולוטית שמדובר בטרגדיה, ואם יש משהו ש"אוזימנדיאס" מראה לנו זה את מימדיה העצומים של הטרגדיה. בניגוד אולי למה שגיליגאן כיוון, לא מבחינה טרנסנדנטלית - קשה להאמין שמישהו יוכל להגיד "איזה צחוקים, אותו דבר קרה לגיסי" - אלא יותר פנימית בנפש הגיבור של "שובר שורות". הפרק הזה סיכם עבורו ועבורנו את חוסר התוחלת ובעיקר את היוהרה להיאבק במפלה שסוגרת עליך מכל כיוון, שהרי יוהרה היא אם כל המפלות. והיוהרה של וולט הגיעה לסיומה המוחלט בפרק הזה. בדרך הוא היה צריך למות, להתרוקן מרוב נכסיו, להתמודד עם ההשלכות האמיתיות של מעשיו מול משפחתו וליתר דיוק בנו, להידקר על ידי אשתו, לחטוף את התינוקת, לנקות את את אשתו מכל אשמה, להחזיר לה את הבת ולהיעלם עם חבית מלאה בכסף וריק עצום בפנים. ההזדהות שלנו עם וולטר ווייט הגיעה בפרק הזה לסופה. בואו נתחיל.

בגלל שגבר עליו, וולט תמיד תפס מעצמו חכם יותר מגאס פרינג. מותו של האחרון דישן עוד יותר את היוהרה של וולט אשר לבלבה באור החמדנות (אותה תירץ לעצמו כגמול מאוחר לכשרונו ככימאי וכגבר) והביאה אותו לעמוד בראש אימפריית הייזנברג. אבל וולט, בסצינה הראשונה את הפרק, כשהוא עושה כמו טירון את כל הטעויות האפשריות, מזכיר בעיקר את וולט מהפלאשבק שפתח אותו: אחד שעדיין אין לו מושג ירוק לאן הוא נכנס ועד כמה מיותר ועוד יותר הרסני לתכנן תוכניות ולרקום מזימות דמוניות שמתחילות בשקר לבן קטן. וולט באמת לא מבין, כמו שהאנק אמר לו, מה באמת הולך כאן. הוא כורה לעצמו את הקבר במילותיו ובעיקר בכוח האוטוסוגסטיה שלו שהוא יכול לפתור את הכל בעזרת הההגיון. הגיון שבאמת האמין ש"אני אתן לך 80 מליון, האנק ילך לחופשי ויום אחד כולנו נשב סביב הבריכה ונשכח מזה". כמה תמים היית וכמה טיפש נותרת לבסוף וולט וויט.

לא, הוא לא בשליטה. להיפך, הוא נשלט. הייזנברג או לא, וולט לא באמת בקי בהתנהלות ובחוקים בעולמם של גברים אמיתיים עם אקדח, בין אם הם עם תג ובין עם קעקועים נאצים. הסאבטקסט מתנכח גם בפאסיביות של וולט שהיה אזוק לאורך כל הסצינה וברגע שג'ק ירה בהאנק הוא צנח אל החול הצהוב כאילו ירו בו. כל הנשמה, הפרומיל הטוב שעוד נותר בו, התרוקנה החוצה מבעד לשפתיו המעוותות בכאב אשר יותר מכל הזכירו, כפי שאחד ממבקרי הסדרה תיאר, מסכה יוונית טרגית. בזמן שוולט התייפח את שאריות החיים שלו, קני והבויז בזזו את מלכותו ומילאו מחדש את הבור הריק בגוויותיהם של האנק וגומי. כשוולט מתרומם חזרה הוא מישהו אחר. טוד היחיד אגב שהצטער על אובדנו, ומוגבל רגשית כמו שהוא, לא הבין עד כמה הוא צודק. המהלך הזה יושלם בסוף הפרק. לא לפני שוולט ישחרר קצת שאריות קיטור הייזנברגי וישאיר מאחוריו מהומה מדממת ולא רק "ג?דמ?י ר?גל?י ע?נ?ק מ?צ?ו?ר / עומדות ב??י?ש?ימו?ן. ב??א?ד?מ?ה ח?צ?י ק?בו?ר קלסת?ר ש?בו?ר / ו?בצו?ר פניו, ח?ק?ק פ??ס?ל את הנימ?ה ב??א?ב?ן ו?באו?פ?ן נ?א?מ?ן / של ז?ע?ף, ב?ו?ז, א?דנו?ת קרה" (תרגום: יעקב שקד) כדברי הסונטה של פרסי שלי אשר הפרק קרוי על שמה. פינקמן. אתה עדיין חייב לי את פינקמן.

חילופי המבטים בין ג'סי לוולט: הם הגיעו לאחר שוט של שני נשרים הדואים להם בשמיים מעל, מריחים את המוות על הקרקע, הארוחה הבאה שלהם. וכשגורלו של ג'סי בידי טוד הסוציופט (יש לנו הסטוריה משותפת) הוא נותן בוולט את מבט הילד האבוד שלא מאמין שאביו הולך לנטוש אותו, ולהשאיר אותו בידי הבן הפחות מוצלח והבלתי צפוי. ג'סי מחפש בעיניו לשווא את וולט אך פוגש בזוג עינים שמביעות רק זעף, בוז ואדנות קרה. בתור דז'סטיף צונן וולט מצליח לגייס הבעה עצובה אחרונה, מעושה ונאלחת. כשהוא סוגר מעגל עם פרק ה"זבוב" המופתי, וולט חושף בקרירות מחושבת ומקפיאה את הסוד האפל ביותר שלו, נועץ עמוק ומסובב את הפגיון בנשמתו המעונה ממילא של ג'סי. וזה היה עבורי הרגע הקשה ביותר, הרגע הזה שמכווץ לך את הבטן וגורם לך לקבור את ראשך בין הברכיים. והנה ג'יין חוזרת להיות מאוחדת עם ג'סי. כמוך, יכולתי להציל אותה, אבל לא עשיתי זאת. תהליך הריקון של וולט וג'סי הושלם. המבט האחרון שלהם אחד בשני, כל אחד בכיוון אחר: ג'סי מתרחק לגורל של עינויים ובישולים, וולט אל עבר עתיד מעורפל ובודד, מרמז על ההתמודדות האחרונה שעוד תגיע. רייצין, מכונת יריה? לגיליגאן הפתרונים. בינתיים הוא מסכם איתנו את הסדרה שלנו, בו בזמן שהוא מטיס את העלילה קדימה.

מהפלאשבק ועד השוט המסיים אותו, האינטרטקסטואליות של הסדרה עם עצמה הולכת לצד וולט, לפעמים אף לפניו. המקום בו בכל החל ומסתיים; הקומקום הרותח אל מול נקודת הרתיחה של הסדרה עצמה; השימוש בפלאשבק לתקופה אחרת כמו בפרק המופתי "Box Cutter" שפותח את העונה הרביעית עם כזה בו גייל (שכזכור מותו מסיים את העונה השלישית) מתפאר בפני גאס על המעבדה שהרים לכבוד וולטר; האנק זוחל על גחונו בדיוק כמו הפעם הראשונה שראינו את אחייניו של הקטור סאלמנקה; וולט, ממש כמו גאס בזמנו, נאלץ לראות את ההוצאה להורג של איש יקר לו ולקום מהמאירוע הזה כאדם אחר לגמרי; ג'סי מתחבא מתחת למכונית כשדלק מטפטף לידו; ג'ק, איש של מילה, נעמד לבסוף מאחורי ג'סי ומכוון אקדח לראשו בדיוק כמו שהבטיח שיעשה (פחות או יותר) וכמובן השוט של וולט, האיש שנותר אחרון בזירה עדיין באותו מקום בו הכל החל, תקוע באמצע המדבר כי נגמר לו הדלק, ממש כמו אז בימים הטובים של הקרוואן. אני די בטוח שעמוק בפנים גם במקרה הזה הוא מאשים את ג'סי. שהרי אם הוא לא היה הולך ומשטנקר להאנק, הוא היה בחיים וכל זה לא היה קורה. ככה זה אצל וולט, אמן ההכחשה העצמית ומדחיקן מדופלם. הוא התחיל ככשלון קטן ומתוסכל המסתיר זאת ממשפחתו ומסיים ככשלון מפואר, עדיין מתוסכל אך בעיקר מבודד ומרוקן מכל רגש. ורק אז אגב, בדקה ה-19, עולות הכתוביות ומזכירות לנו שזו סדרת טלוויזיה, עובדה שכולנו הדחקנו עמוק בתוך שישה פרקים מעולים. ושימו לב מה וולט עושה באותה שנייה – מסיט את המראה מפרצופו אשר לשבריר שנייה נראה מפוחד, מתחרט, מעכל, חושב אולי עוד אפשר לסגר את המצב, לכיוון מקום קבורתו של ממלכתו, היכן שהאנק קבור, קבר שהוא החל לכרות לפני חמש עונות, שנה ומשהו בזמן "שובר שורות". הדרך לשם חייבת לעבור באותו מקום שוולט דחק ותימרן את ג'סי ללכת אליו – צומת הטי שלוקחת אותך לחיים אחרים.

במאי הפרק ראיין ג'ונסון, מי שגם ביים את "הזבוב", ניפק כאן עוד פרק מרהיב ועמוס בסמליות מדוייקת עד אחרון הפרטים. ג'ונסון לא נותן לקצב הפעילות המטורף בטריטמנט להפריע או לפגוע בייצוגיה הוויזואלים של האפלה המבעבעת בנפש הדמויות בסדרה, בעיקר של וולט. בין אם זה במופגן - השוט של הסכין אשר תשלף מכנה ואף תחתוך את ידו של וולט בפלאשבק בקדמת הפריים, ההבדל בבגדים בין שתי האחיות (מארי בשחור, סקיילר בלבן ובינהם תהום של שקרים ומציאות נסתרת עדיין) - ובין אם זה במובלע, הגורל העגום והמעגלי של ג'סי שמסיים את הפרק ולפניו, ממש בחצי הפרק, שוט מדהים של וולט מביט בנקב הייריה שרוקן את מיכל הגז שלו. שוט שמסכם את הסיפור של גיבור הטרגדיה הזו, שתי השתקפויות על המכונית, האחת כמעט פרופורציונלית כבבואת מראה, השנייה תחתונה ומעוותת ובמרכז מצחה הגדול ישנו חור יריה. שהרי כל הפרק הזה - לעזאזל, כל הסדרה היא על הדואליות של נפשו השסועה והמתוסכלת של אחד, וולטר וויט. כל מעשיו בפרק הזה עומדים בסתירה אחד מול השני, ובטח מול כוונתו. עד שהמילה הראשונה של ביתו – מאמא – מבהירה לו מעל לכל ספק, שהעניין אבוד. וזה למעשה הפרמיס של הפרק הזה - זוהי הפעם האחרונה שוולט ירגיש, יימצא במאבק בין שני צדדיו, הפעולה שלמעשה מחזיקה אותו בחיים. מאבק שהתחיל והסתיים בשקר במהלך שיחת טלפון. הפעם, כיאה לזוג היה עד לא מזמן באותו צד, השקר הוא משותף. וולט משקר לא כדי להציל את עצמו, אלא את סקלייר. יפה לראות את ההבדל העצום בין שתי שיחות הטלפון של וולט וסקיילר, זו הייתה דרמה לשמה. וגם בה גיליגאן ותסריטאיו הצליחו להתיך לתוך דיאלוג מבריק עולם של משמעויות, חבויות ונסתרות, אמיתיות ובדויות, רגש ומחשבה, עבר הווה ועתיד, בתצוגת משחק של שניים (קרנסטון במיוחד, עם טון מפלצתי וסכיזופרני בקולו) שהוכיחו מעל לכל ספק שהם זוג. זוג מפורק, מצולק, אך עדיין זוג. וולט גם שמע את "אני מצטערת" שכל כך ייחל לשמוע מאשתו.

גיליגאן כשואו ראנר, ולמעשה כאיש שברא את הגורל הטרגי שלו, סיים לשרטט עבור הגיבור קשת ייסורים רחבה אשר בתומה הוא נשאר לבד. הוא אמנם הוא מקטע את המסלול הזה בפלאשבקים לעבר ולעתיד, אך יחד עם זאת מתקף את הבלבול והסקרנות אצלו בכשהוא מעגן את הפלאשבקים ביתד ברזל בתוך הפצעים המדממים עדיין של הסדרה. זה הכוח הוייחוד שלו כמספר סיפורים. קצוותיה של הקשת הזו נעוצים באפלת הנפש, במקום בו הגבריות מתפוררת, בחמדנות המשתלטת ובעיקר בתחושת שכרון הכוח, המיתר שמתוח עד להתפקע בין שני קצוותיה. הפרק הזה למעשה היה החץ שנורה מהקשת הזו, כשהוא סוגר כל התחייבות נרטיבית מבעבעת שדיממה לנגד עיננו בסדרה כולה (הוידוי על ג'יין היה משיחת חוד החץ ברעל) ומותיר למעשה את שני הפרקים שנותרו כיחידות סמי-עצמאיות שמתחילות מנקודת אפס יחסית. בפרק הזה וולט סיים להפסיד את כל מה שהיה לו: המשפחה, הכסף, המעמד ובמידה רבה מאד חלקים נכבדים בנשמתו ובזהותו. הוא הותיר אחריו חורבן מפואר שכולו התחיל והסתיים במעשיו. "ראו את פ??ע?ל?י / גדו?ל?י עולם ו?מ?ך ליבכם! /הכל מזמן נ?מח?ק. / הכל, סביב ע?יי ה?פ??ס?ל, נ?ע?ל?ם. / חו?לו?ת ב?ד?ידו?ת ש?רו?ע?ים ע?ד?י מ?רח?ק שלם". יורשיו של פרסי שלי, כמו אלו של וויטמן, צריכים לקנות חתיכת בונבוניירה לגיליגאן.

האור היחיד שנותר דולק כשהגיבור יצא מהבניין הוא ג'סי. אולי הדמות הטרגית ביותר בסדרה הזו, ששוב נותר בחיים בגלל אינטרס של סוציופט. במקרה הזה מדובר בטוד שמנסה להרשים ולרצות את לידיה, במעבר הטקסי שלו מסתם איש מנומס שיורה בילדים ומדבר בנימוס לאחד שיודע להוציא תחת ידיו את הכחול כחול הזה שהיא כל כך רוצה לראות. ג'סי, שיותר מכל הזכיר את הגימפ מ"פאלפ פיקשן", פניו מפורקות (עוד הומאז' לסיום של גאס) וכולו אזוק בהתאם לדימוי שסול בחר כדי לתאר אותו, ככלב מוכה כלבת. ככזה שמו לו את התמריץ מול הפנים: תמונה של אנדריאה וברוק הקטן. מאחוריו, איש בחליפה צהובה מאיץ בו להתחיל לבשל. ג'סי השלים מעגל והפך מהמלט לסיזיפוס, רק שבניגוד לאחרון אני בטוח שמה שיחזיק אותו בחיים הוא תחושת הנקם באיש שחתם על גורלו לפני חמש ומשהו עונות. האיש שאולי יחזור בגללו, ואולי לא.

1. אז למי הרייצין ומכונת הירייה? הדיבור הוא שוולט חוזר להציל את ג'סי. לא יודע, משהו חורק לי עם זה. העסקה עם ג'ק, שהודגשה גם כאן בלחיצת יד – הפעם נחרצת של וולט – ואי העמידה שלו בהסכם (ג'סי עדיין בחיים ולא עושה רושם שהוא הולך למות) מרגישים לי יותר חזק. מצד שני, אמרתי, באמת שאין טעם לניחושים. כעת, הכל באמת פתוח.

2. האנק סיים כמו גבר, די בדומה למי שניסה להפליל, מייק. גברים מקצוענים מהאסכולה הישנה.

3. שבוע שני ברציפות שהדוד ג'ק, דווקא הוא, אומר את אמיתות האוניברסליות החשובות מכל. השבוע זה היה “מה נהיה עם כל החמדנות הזו, זה כל כך לא אטרקטיבי".

4. טוד ממש, אבל ממש אחד האנשים. מעבר לעובדת היותו איש של סתירות - מחד סוציופט שכלום לא נראה שחודר אותו, ומאידך רגיש, מנומס ומעריץ, בעיקר את וולט - הוא התגלה בעונה הזו כמי שלא ייתן לאף אחד: לא ילד ולא זה שעומד בתור לפניו לעמוד בפני דרכו להגשמה עצמית שמתבטאת בעינוי, בישול ורצון עז לרצות את לידיה. והוא עדין מעל הכל: היה קורע לראות עד כמה הוא נעצב להיפרד מוולט, לראות אותו נופל. לפי התגובה של ג'סי כשירד כראה אותו יורד לתוך הכלוב שלו, אני מניח שזה רק דירבן אותו יותר.

5.ירים את ידו מי שעברה במוחו המחשבה שוולט הולך להרוג את הצ'יף הזקן במידה ולא יתרצה להצעה שלא ניתן לסרב לה.

6.תיאוריית הטלפונים של "שובר שורות" הופרכה סופית – לקני יש סמארטפון. אני מחבב את הבחור הזה.

7.פרק בלי סול. תכלס, לא היה לו מקום כאן. מתגעגעים אליך סול.

בלוג "שובר שורות" - לכל הטורים
בריאן קרנסטון בראיון פרידה מ"שובר שורות": "קשה לנסח את מה שעבר עליי"
ומה אתם חשבתם על הפרק? ספרו לנו בפייסבוק

העונה האחרונה של "שובר שורות" משודרת בימי שבת ב-21:30 בערוץ yes Oh HD ו-yes VOD