פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הסרט לא פרו ישראלי, ולא פרו פלסטיני": ראיון עם הית'אם עומארי, הכוכב המפתיע של "בית לחם"

      הית'אם עומארי הנון-אקטור לוהק במפתיע לתפקיד ב"בית לחם". על הסרט הוא אומר שהוא "פרו מציאות", ומספר שבסופו של דבר כל השחקנים, יהודים וערבים, חולקים קבוצת וואטסאפ

      בספטמבר 2011 קיבל הית'אם עומארי שיחת טלפון מחבר שגר לא רחוק ממנו. עומארי, צלם של רשת הטלוויזיה "אל-ערביה" ותושב כפר עקב שבמזרח ירושלים, בדיוק סיים לצלם כתבה. "בא לך לקפוץ לבקר?", שאל החבר. עומארי בדק ביומנו אם לא צפויה לו עבודה נוספת, "אני רואה שאני פנוי. אני אקפוץ לכמה דקות", השיב. בבית החבר שהו בדיוק הבמאי יובל אדלר והתסריטאי עלי ואקד, שחיפשו באזור אתרי צילום לסרטם "בית לחם". עומארי הגיע, החבר הציג לו את ואקד ואדלר, והם ישבו ושוחחו.

      "לפתע עלי ואקד פנה אלי ושאל, 'הית'אם, אולי תעשה אודישן?'", משחזר עומארי. "התחלתי לצחוק ואמרתי לו 'מה פתאום אודישן? אני בכלל לא שחקן, אין לי מושג במשחק, אפילו בבית הספר לא שיחקתי'. אבל ואקד התעקש. הוא אמר לי שהם ייתנו לי לקרוא שתי שורות קצרות ושאני צריך לשחק אותן. אחרי שסיימתי, יובל אמר לי 'תבוא בשבוע הבא לאודישן בתל אביב'. הוא שלח לי במייל תסריט קצר וביקש ממני ללמוד אותו. כשהגעתי לאודישן, שמעתי מעבר לדלת את יובל מתקן ללא הרף את השחקן שאיתו. פתאום נבהלתי ושכחתי את כל השורות, אבל יובל ראה אותי, אמר לי 'חיכיתי לך', והזמין אותי פנימה. אחרי האודישן, הוא הזמין אותי לעוד אחד, ואחרי זה לעוד אחד, ופתאום מצאתי את עצמי בחזרות ובצילומים של הסרט".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      עד עכשיו מופתע על שלוהק לקריירה חדשה. הית'אם עומארי (ספק: יח"צ צילום: מוריס פוצ'יו)

      כשעומארי (41) נזכר באותו אודישן מאולתר בבית החבר במזרח ירושלים, קולו רועד מהתרגשות. "במשך חיים שלמים לא ידעתי שיש לי יכולות משחק", הוא אומר לוואלה! תרבות. "לא הבנתי איך קיבלתי את התפקיד, ועד עכשיו אני מופתע. הרי אם לא הייתי עונה לאותה שיחת טלפון מהחבר שלי, או אם הייתי בצילומים באותו יום, כל זה לא היה קורה. לא היה אודישן, לא היה סרט, ולא היו פסטיבלים ופרסים. אין יום שאני לא חושב על אותה שיחת טלפון מהחבר, ששינתה את מסלול חיי".

      עומארי אמנם חסר ניסיון כשחקן, אך בזכות כישרון מולד וכריזמה מהפנטת הוא כובש את הקהל בתפקיד של 'בדאווי' בסרט "בית לחם". סרט הביכורים של יובל אדלר עוסק במערכת היחסים המורכבת בין רכז השב"כ רזי (צחי הלוי) לבין המקור שלו, נער פלסטיני המכונה 'סנפור' (שאדי מרעי), שהוא גם אחיו הצעיר של מפקד גדודי חללי אל-אקצא בבית לחם, איברהים אל-מסרי. אל-מסרי אחראי לביצוע פיגוע גדול ולפיכך הוא הופך ליעד מרכזי לחיסול. לצד מערכת היחסים הסבוכה הזו, מתבלטת גם דמותו של 'בדאווי', סגנו של מפקד גדודי אל-אקצא בבית לחם, שמנהיג את הפעילים בעת שמפקדם מתחבא ומוכיח פעם אחר פעם לחמאס ולרשות הפלסטינית שהוא הבוס בעיר ושכל החלטה חייבת לעבור דרכו.

      לרבים שצפו בסרט הזכירה דמותו של 'בדאווי' את דמותו של זכריא זביידי, המפקד הכריזמטי לשעבר של חללי אל-אקצא בג'נין. עומארי מכחיש שניסה לחקות את זביידי. "בחיים האמיתיים אני צלם וידאו. צילמתי הרבה אנשים כמו 'בדאווי' במהלך עשרים השנה האחרונות בג'נין, בטול כרם, בשכם, בבית לחם ועוד. הסתכלתי איך האנשים האלה הולכים, איך הם מדברים, איך הם מתנהגים. ישבתי עם עלי (ואקד, לשעבר הכתב לענייני פלסטינים של אתר Ynet – נ.י) ויובל, עברנו על כל צילומי הווידאו, ראינו מה הם לובשים, איזה נשק הם מחזיקים, איך הם מחזיקים אותו. לא רציתי להיות כמו מישהו ספציפי. רציתי להיות 'בדאווי'. לקחת קצת מכל דמות. יובל ועלי כמובן עבדו איתי על הדמות ועזרו לי לבנות אותה. עשינו הרבה חזרות, כי לא הייתי מצליח לבנות לבד את 'בדאווי'. אחרי שהתחלנו לצלם את הסרט, הייתי מאוד חסר ביטחון. אבל כל מי שהיה מסביב עודד אותי. שחקנים מנוסים כמו הישאם סלימאן (שמשחק בסרט את איברהים) וטארק קופטי (שמשחק את אביהם של איברהים ו'סנפור') אמרו לי כל הזמן 'תישאר ככה'. זה החדיר בי הרבה ביטחון".

      -

      אתה צלם במקצועך. איך היה המעבר לצד שלפני המצלמה?

      "זה משהו אחר לגמרי. כשאתה מאחורי המצלמה, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אם אתה לפניה, אי אפשר. כצלם חדשות אני תמיד אומר 'קאט' לעיתונאי אם משהו לא מצטלם טוב או אם יש רעש, וכשהתחלנו לצלם את הסרט הייתי אומר 'קאט' כשהייתי שוכח את השורות שלי. יובל היה צוחק ואומר 'אני אומר פה את הקאטים'. אגב, העובדה שאני צלם עזרה לי גם כשחקן. ראיתי מאיזו זווית הצלם מצלם, עם איזו עדשה, וכך יכולתי להיערך טוב יותר מבחינת תנועה כשחקן".

      -אתה זוכר את יום הצילומים הראשון?

      "אי אפשר לשכוח. זה היה ביפו, נכנסתי, זה היה אחרי הצהריים, ופתאום ראיתי את כל הצוות הענק הזה. זה היה מדהים. כשצעקו 'שקט, מצלמים', שאלתי את עצמי 'מה אני עושה פה?'. רק לפני כמה שבועות עשיתי אודישן מאולתר ופתאום אני כאן, שחקן בסרט. תחילת הצילומים שלי היתה מרגשת מאד עבורי. זה היה מפחיד. אבל כולם הרגיעו אותי ואמרו לי שאני בסדר גמור".

      -ידעת בכלל משהו על הסרט כשעשית את האודישן?

      "עד ששלחו לי את התסריט, לא ממש. אבל כששלחו לי את התסריט השלם, הבנתי מהתחלה שזה סרט מעולה. לא האמנתי שהוא יגיע לפסטיבלים, פשוט חשבתי שזה סרט טוב מאד. לא יכולתי להניח את התסריט מהיד. קראתי אותו בנשימה אחת. היה מפחיד לקפוץ למים העמוקים פתאום אבל כל הזמן נזכרתי במה שחבר אמר לי - שזו הזדמנות מצוינת עבורי ושכדאי לתפוס אותה בשתי ידיים. החלטתי לא לעשות חצי עבודה, אלא ללכת עד הסוף".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      ככה נראית המציאות - ועכשיו, מה אתה מתכוון לשנות? כרזת הסרט "בית לחם" (צילום: יח"צ)

      הסרט "בית לחם" הוא סרט מטלטל, מותח ועוצר-נשימה, שדמויותיו – כפי שתיאר זאת היטב 'ניו יורק טיימס' – "שבויות בתוך מעגל קסמים של חשדנות ונקמה". הוא מצליח להציג בצורה אותנטית להפליא את המציאות המייאשת בזמן אינתיפאדת אל-אקצא ואת חייהם של תושבי השטחים בזמן האינתיפאדה. "זו היתה תקופה קשה ומדכאת לכולם, גם לישראלים וגם לפלסטינים", נזכר עומארי. "כצלם מזרח-ירושלמי, הייתי בשני הצדדים וסיקרתי את שני הצדדים: סיקרתי גם פיגועים בישראל וגם פעולות של צה"ל בגדה המערבית. ראיתי את התגובה של האנשים אחרי אירועים כאלה, ראיתי את הכעס. אני זוכר את זה היטב".

      -כמעט כל אחת מהדמויות בסרט נמצאת בקונפליקט פנימי משמעותי. גם אתה כ'בדאווי' נקרע בין נאמנויות ובין זהויות. כפלסטיני אתה מזדהה עם הקונפליקט הפנימי הזה?

      "בוודאי. ויותר מזה – כמזרח ירושלמי. אני קצת ישראלי וקצת פלסטיני. אני מדלג בין העולמות. כששואלים אותי את מי אני מייצג, אני מתקשה לענות. לצחי (הלוי – נ.י) קל לענות שהוא מייצג את ישראל. לי זה קשה. הרבה פעמים אני שואל את עצמי את מי אני מייצג בדיוק ומי אני".

      -הסרט מדכא מאד. הוא לא מעניק לצופים תקווה.

      "נכון, אבל אני רואה את הסרט בצורה קצת שונה. כמו שאני רואה אותו, אם הדלת נסגרת בפניי – אני אבוא מהחלון. כלומר, אני מציג לך את המציאות המייאשת בסרט ועכשיו תורך לעשות משהו. יש אנשים שראו את הסרט והחליטו לשנות את התפיסה שלהם. בפסטיבל ונציה באה אלי אישה ישראלית שאמרה לי: 'הסרט מצוין. רציתי גם לומר לך שאני מתנחלת שבאה ממשפחה קיצונית מאד ושאחרי הסרט הזה אני חושבת שאנחנו צריכים לחשוב מחדש על כל המצב שנוצר'. אמרתי לה 'תודה רבה, מבחינתי המסר של הסרט הגיע'. אחרי כמה ימים בא אלי פלסטיני מבית לחם ואמר לי שהסרט טלטל אותו. מבחינתי, זה מספיק. השגתי את שלי.

      "אני לא פוליטיקאי, אני לא אמור לומר לאנשים מה אני חושב ומה צריך לעשות. זה לא התפקיד שלי ואני לא מדבר על זה בכלל. אנחנו מציגים בסרט פיסת מציאות קטנה ואתה כצופה אמור לשפוט אותה. נכון שאין בסרט פתרון וכל אחד תקוע בצד שלו, אבל זו כנראה המציאות כרגע. כל אחד תקוע".

      -אם כל צד תקוע, מה הלאה?

      "כולנו צריכים לחשוב מחדש על המציאות. יש כמה אנשים שראו את הסרט והחליטו לחשוב מחדש".

      -אבל אלו כמה אנשים בודדים. לסרט יש בכלל כוח לשנות מציאות?

      "בטח, בטח. לאומנות יש כוח לשנות את דרך המחשבה של האנשים. אני אומר את זה כי ראיתי את התגובות של האנשים לסרט. הסרט לא פרו-פלסטיני ולא פרו-ישראלי. הוא מאוזן מאוד. הוא פרו-המציאות".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      נתראה באוסקר, כן? מתוך "בית לחם" (צילום: יח"צ)

      מאז שיצא הסרט, הוא זוכה להצלחה רבה. בתחילת ספטמבר הוא זכה בפרס הגדול של המסגרת "ימי ונציה" בפסטיבל הסרטים של ונציה, והוא אף התקבל לפסטיבל טלורייד בקולורדו ולפסטיבל טורונטו. בארץ הוא מוביל עם 12 מועמדויות לפרסי אופיר, בהם הסרט הטוב ביותר, הבימוי והשחקן הראשי. כשעומארי נזכר בחוויותיו מפסטיבל ונציה, עיניו נוצצות והחיוך לא יורד מהפנים: "זו היתה הפעם הראשונה שלי באירופה. הייתי בשוק מוחלט. כשהגענו להקרנה של הסרט שלנו, חיכו לנו מאות אנשים ליד השטיח האדום. פתאום מצאתי את עצמי מהצד השני של המצלמות. פתאום מצאתי את עצמי תחת הפלאשים של המצלמות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב התרגשות.

      "צלם הסרט, ירון שרף, אמר לי: 'שמע, היית'ם, אתה בטח תלך לפסטיבלים נוספים אחרי הפסטיבל הזה, אבל הפסטיבל הזה הוא הראשון שלך. לכן כדאי שתנצור כל רגע ממנו ותהנה מכל רגע. וזה מה שעשיתי. נהניתי מכל שנייה. נזכרתי באודישן המאולתר במזרח ירושלים, והסתכלתי על עצמי עומד על השטיח האדום כשכולם מצלמים אותי. יו"ר הפסטיבל הגיע אלי ואמר לי 'רציתי להחמיא לך על המשחק בסרט. באתי במיוחד אליך ללחוץ לך את היד כי אהבתי את המשחק שלך'. לא האמנתי. הרגשתי גאווה. בהקרנה שלנו היו 1,200 איש. כולם מחאו כפיים בסוף הסרט. נעמדנו ושאלתי את יובל: 'תגיד, מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו'. הוא הסתכל עלי במבוכה וענה לי: 'אנא עארף. אם תדע, תספר גם לי'. זו בלי ספק היתה החוויה הגדולה של חיי".

      עומארי לא מתבייש לומר שהוא רואה בדמיונו אותו ואת חבריו יושבים בעוד כמה חודשים באולם בלוס אנג'לס שבו מחולקים מדי שנה פרסי האוסקר. "כל הזמן שואלים אותי מה עם האוסקר, ואני מסביר לכולם שקודם כל צריך לזכות ב'אופיר' ואחר כך להפוך למועמדים לאוסקר, ורק אחר כך להתקבל לאוסקר. אבל למען האמת, אני בהחלט רואה את עצמי באוסקר. זה הולך להיות מדהים".

      -אתה חושב שברגע שהסרט יוצג בשטחים, הפלסטינים יאהבו את מה שהם יראו? אתה לא חושש מהתנגדות לסרט?

      "אני לא חושש מהתגובה הפלסטינית משום שהסרט מאוזן. הבאתי כמה חברים שלי לצפות בו והם אהבו אותו מאוד".

      -הסרט עשה לך חשק לעשות עוד סרטים?

      "לחלוטין. החוויה מהסרט היתה אדירה. קיבלתי מאז כמה הצעות לשחק בסרטים ובסדרות, אבל אמרו לי שאני צריך למצוא סוכן, אז זה מה שאעשה בקרוב. בינתיים אני לא ממהר לשום מקום. אני חי את הרגע".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      קבוצת וואטסאפ אחת לשני עמים. מתוך "בית לחם" (צילום: יח"צ)

      -אתה מתכוון ללמוד משחק?

      (נאנח) "אני בן 41. קשה בגיל הזה ללכת וללמוד משחק כמה שנים. אולי אלך לסדנאות אצל איש מקצוע, אבל ללכת ללמוד באופן מסודר יהיה לי קשה. אגב, שאדי (גיבור הסרט, 'סנפור' – נ.י) בן 19 והוא הולך ללמוד משחק".

      -איך היתה העבודה על הסט עם יתר השחקנים? עם צחי הלוי למשל?

      "מצוינת. הוא בחור אמיתי, מדבר בגובה העיניים, איש נהדר ונחמד שכיף לשמוע מה יש לו לומר. אגב, הוא יודע לדבר ערבית מעולה".

      -אתה יודע שהוא...

      "השתתף ב'דה וויס'? בטח שאני יודע".

      -וכל החבר'ה היהודים והערבים מהסרט נעשו חברים?

      "ברור, יש לנו אפילו קבוצת וואטסאפ".

      פניות לכתב: nir_yah@walla.com