פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שמעון אדף על הפחד של הספרות הישראלית מטכנולוגיה

      גם אם בתחום הטכנולוגיה ישראל נחשבת למעצמה זעירה, הרי שהספרות פה מתקשה להדביק את הפער והיא עצמה נשארת טכנופובית. שמעון אדף במאמר לרגל פרויקט המעבדה בפסטיבל אוטופיה

      האם יהיה מוגזם לקבוע שהספרות הישראלית טכנופובית? נדמה לי שהתשובה המיידית לשאלה היא לא, לא יהיה מוגזם כלל. אולם אין ערך לתשובה ללא פירוט ביטויה השונים.
      ביטוי אחד יכול להינתן ברמת התכנים: איזה תפקיד ממלאים שינויים טכנולוגיים בעולמן של הדמויות, בהנעת העלילות, בכלכלת תשוקה חדשה? כמה מן הגיבורים של הספרות הישראלית עברו בדיקת הדמיה מגנטית? כמה מהם נזקקים לטלפון חכם או למחשב לוח כדי לנהל את חייהם הסודיים? איזה מרחב של התנסות מאפשרת ההאצה בתקשורת על אפיקיה השונים – בלוגים, צ'טים, פייסבוק, אפילו דואר אלקטרוני?

      ב"עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה נרקם סיפור אהבה בחדרי צ'ט. "פובידיליה" של יזהר הר-לב חוקר את אפשרות הבידוד הפיזי שמציעה נוכחותה החובקת-כל של הרשת. אלה ועוד כמה יוצאים מן הכלל מעידים על הכלל עצמו – דמויות בספרות הישראלית ממעטות לבזבז את זמנן על הבלי הטכנולוגיה המשנים, מדי יום ביומו, את תנאי חייהם של הכותבים והכותבות שלהן.

      ביטוי שני יכול להתגלם ברמת אמצעי הייצוג: כמה מן הטקסטים מאמצים משהו מצורות התקשורת החדשות ואופני הקשב שהן מחייבות – הקיטוע של הצ'ט, החד צדדיות של הסמס, האימפולסיביות של הטוויטר, הפרעת הקשב של הגלישה, אפילו התכליתיות של הדואר האלקטרוני?

      ב"באהבה, נטליה" של רות אלמוג הופכת חליפת המכתבים שעליה מבוסס הרומן לאימיילים, ואיתם גם הולכת התקשורת בין הדמויות ומתרוקנת מאיזו רחבות, השתהות, שהיו ממאפייניו של המכתב, של קצב החיים שבו שימש המכתב ערוץ תקשורת. פה ושם נעשו גם נסיונות בכתיבת רומני מיילים. מה עוד? הסיפורת הישראלית דבקה בצורה המסורתית של הרומן, בעלילה הכרונולוגית, המאוחה. השירה העברית, יש לציין, שהיתה מאז ומעולם מעודכנת, קולטת את אמצעי הייצוג הללו ואת האווירה שלהם בדרכים מגוונות.

      ביטוי שלישי יכול להיות ברמת אמצעי הייצור וצריכה של הספרות, כלומר, כרגע, הספר הדיגיטלי. המצב עגום: קורא דיגיטלי אין בנמצא עדיין, על אף שמהדורה החדשה של Epub3 תומכת בעברית תמיכה מלאה. קיים פער גדול בין מספר המיזמים של הוצאות דיגיטליות ונקודות מכירה לספרים דיגיטליים, כגון אינדיבוק ובוקסילה, לבין כמות הספרים שניתן לרכוש דרכם.

      ערים של מטה ,שמעון אדף (יח"צ)
      "ראשית, הערה כללית – איני מאמין בקדמה". כריכת הספר "ערים של מטה" מאת שמעון אדף (צילום: יח"צ)

      בשלב זה נראה שמתבקש להשוות את המצב המקומי לדגמים הקיימים בתרבויות אחרות, ויש מי שיעיזו ויאמרו, שווקים אחרים. אין להשוואה זו טעם בעיני. משום שאני סבור שיש לתת את הדעת על המובן העמוק של הטכנופוביה של הספרות הישראלית, מובן שכרוך בתולדותיה ובתפיסתה העצמית.

      אך ראשית, הערה כללית – איני מאמין בקדמה. איני מאמין בהופעה של צורות חדשות שיורשות את קודמותיהן והופכות אותן למיושנות ומסורבלות. התלהבות מקדמה בספרות נוטה לאפיין מין רוח נעורים נסלחת, הפצעה של דור חדש שעל מנת להוכיח את הרלוונטיות שלו ליקום מרגיש חובה לבטל את כל מה שלא נכלל בנסיון חייו המיידי. למרות החיוניות העצומה והחיובית שטמונה בהתלהבות זו, מדובר בסופו של דבר בראייה צרה, בורה של הספרות. אלה הבונים על חדשנות לשם חדשנות מתעוררים בוקר אחד ומגלים שהזמן חלף גם על פניהם והמשיך הלאה.

      אני מאמין בהתפשטות לרוחב, בריבוי של אופני הבעה ודרכים לדיון בשאלות שמוסיפות לטרוד את מנוחת האנושי, סוגיות של העצמי, של האמיתי, של המוסרי, שאלות של לשון, של ייצוג, של חברה. זוהי בעבורי צרתה של הספרות הישראלית. הטכנופוביה שלה לא מתבטאת בכך שהיא מסרבת לתפיסה הצרה של הקדמה, של תחלופה של רעיונות וצורות. צרתה היא שהיא מפנה עורף להתרחבות המציאות שההתקדמות הטכנולוגית מחישה.

      במרוצת ההיסטוריה של הספרות העברית, ובהמרתה בספרות ישראלית, פעלו כוחות רבים לעיצוב הדימוי העצמי שלה כספרות "ריאליסטית". הקורא העברי, נטען, לא אוהב "דברים דמיוניים". הספרות לקחה על עצמה את המטלה לשקף את "החיים המציאותיים" ואת מאבקן של הדמויות בחיים אלה. הספרות הפנטסטית וספרות המדע הבדיוני נדחו הצידה. הספרות המיסטית והספרות המטפיזית הודחקו. למעשה, מרבית הספרות שתיארה התנסות של חריגה מ"המציאות היומיומית" בוטלה כסיפורי בדים. בספרות הישראלית אין מכונות, אין רובוטים. הסופר הספקולטיבי לביא תדהר תיאר את הזרם המרכזי של הספרות הישראלית כ"ריאליזם מזויף", שהמחויבות הכפייתית שלו להבניית זהות לאומית הופכת אותו דווקא ליצירה מטא-פנטסטית. אפשר להוסיף שמשום שהספרות הישראלית היא חלק ממכונה אידיאולוגית משומנת, היא מבקשת לדחות את המבט החיצוני עליה. היא חוששת מזיהויה כחלק בתוך מכונה, לכן היא מקיאה מתודעת הקוראים והכותבות כל דימוי של מכונה.

      כריכת הספר "מוקס נוקס" מאת שמעון אדף (יח"צ)
      "מתישהו תדרוך כף רגלה של אסטרונאוטית ישראלית על אדמת כוכב לכת זר". כריכת הספר "מוקס נוקס" מאת שמעון אדף (צילום: יח"צ)

      אבל עד מתי תעמוד לה האסטרטגיה הזאת?

      עם התרחבות המציאות נחשף השטח המצומצם של המציאות שהספרות הזו מוכנה לשקף, וממילא גם נחשפים טבעה השקרי של המוסכמה הריאליסטית וקווי המתאר של רתיעתה המבועתת. "המציאות", "החיים" הבנליים, הזניחים של הישראליות הולכים ונמלאים בטכנולוגיה ממשית, שגורה לא פחות, שהופכת את הסוגיות "הדמיוניות" הדחויות של סיפורי הבדים לסוגיות שהשלכותיהן ניכרות כאן ועכשיו: הנדסה והשבחה גנטיות, ניתוחי מוח המשפיעים על האישיות של המנותח, פרוצדורות רפואיות לשינוי המין הביולוגי, הארכת חיים. וזה לא יסתכם בכך. הרי מתישהו יידפקו שיבוטים בדלת, מתישהו חוויה חוץ-גופית תהיה חזיון נפוץ, מתישהו תדרוך כף רגלה של אסטרונאוטית ישראלית על אדמת כוכב לכת זר.

      פרויקט המעבדה במסגרת פסטיבל אוטופיה יושק ב-29 בספטמבר בשעה 19:00 ב-Google Campus TLV. הפרויקט יפגיש לאורך מספר חודשים קבוצת סופרים ומעצבים עם אנשי מחקר ויזמות העוסקים במדע וטכנולוגיה. התוצר של המפגשים הינו אסופת סיפורים קצרים פרי עטם של המשתתפים. בין הסופרים המשתתפים: שמעון אדף, עודד כרמלי, אלכס אפשטיין, שהרה בלאו, ניר ברעם, אורציון ברתנא, יהלי סובול. המנהל האמנותי של הפרויקט הוא מיש (מיכאל רוזנוב), במאי קולנוע ואנימציה, יוצר קומיקס ומורה בבצלאל.