"כנס העתידנים" של ארי פולמן הפך להיות אחד הפרויקטים הקולנועיים הכי מעוררי ציפיות של השנים האחרונות, בישראל ובמידה רבה גם בעולם. כולם ציפו לראות מה פולמן יעשה אחרי ההצלחה הגדולה של "ואלס עם באשיר", סרט האנימציה הדוקומנטרי האישי שלו, שהפך לסנסציה עולמית והיה אף מועמד לאוסקר. העובדה שפולמן בחר לעבד לקולנוע ספר מדע בדיוני של סטניסלב לם הנערץ ("סולאריס"), וליהק לתפקיד הראשי את רובין רייט המופלאה, יצרה הייפ בלתי אפשרי לקראת יציאת הסרט, שהופק כקופרודוקציה ישראלית-צרפתית-בלגית-גרמנית-לוקסמבורגית-פולנית (!). עם זאת, הקרנותיו הראשונות של הסרט בפסטיבל קאן השנה הניבו תגובות לכאן ולכאן, הבדל גדול מהאהדה הגורפת שקיבל "ואלס". ואכן, "כנס העתידנים" יזמן לכם חוויה קולנועית מורכבת ולא אחידה, שיהיו כאלה שיתמסרו לה באהבה, ויהיו גם הרבה כאלה שיסבלו עמוקות.
יותר משהסרט הזה דומה ל"ואלס עם באשיר" הישיר והתכליתי, הוא קרוב יותר ברוחו (למרות האנימציה), ליצירת הביכורים שלו "קלרה הקדושה". סרטו הראשון של פולמן בשיתוף עם אורי סיוון מ- 1996, היה גם הוא עיבוד חופשי ליצירה עתידנית של סופר מהגוש הקומוניסטי, פאוול קוהוט הצ'כי. כמו בסרט ההוא, גם ב"כנס העתידנים" פולמן מעצב מרחב קולנועי הזוי, כמו חלומי, שבו מסתובבות דמויות שפחות מנהלות אינטראקציה אנושית ויותר משמיעות פיסות הגות פילוסופית. כמו בסרט ההוא, המרחב הזה הוא רב דמיון, שונה מכל מה שראינו לפני כן ושאפתני מאוד. מה שכן, כמו בסרט ההוא, גם כאן מתקיים פער בין מורכבות הרעיונות הפילוסופיים המושמעים על-ידי הדמויות לבין העומק הפילוסופי המוגבל של הסרט עצמו. יותר מכל דבר אחר, "כנס עתידנים" הוא טריפ. ההשפעה שלו על הצופים היא חושנית, לא אינטלקטואלית. במידה רבה, ההנאה מהסרט גוברת, ככל שהצופה מתנתק מהמוח שלו ומתמסר לחוויה החושית.
"כנס העתידנים" מורכב משני חלקים: הראשון מצולם עם שחקנים חיים, והשני מעוצב ברובו באנימציה. הבחירה לשלב בין ביצוע "חי" לאנימציה הוא שרירותי ולא באמת מנומק, ויוצר רושם כאילו נעשה בעיקר משיקולים הפקתיים ולא מהותיים. בחלק הראשון, אנו פוגשים את השחקנית רובין רייט (בתפקיד עצמה), שבעתיד הלא רחוק מקבלת הצעה מקונגלומרט קולנוע הוליוודי בשם "מירמאונט" (שילוב בין שמות האולפנים מירמקס ופרמאונט) לסרוק את דמותה ולהעניק לו זכויות שימוש בה ל- 20 שנה. במילים אחרות, מהשלב ההוא יתקיים נתק בין רובין רייט האמיתית לייצוגה הקולנועי, והופעותיה על המסך יתבצעו באופן ממוחשב. החלק השני של הסרט מתרחש בחלוף 20 שנה, כאשר אוכלוסיית העולם מתקיימת בתוך טשטוש גבולות מוחלט בין המציאות להזיה, המעוצבת באמצעות סמים הנצרכים באופן קבוע. רובין רייט מוזמנת להופיע בכנס עתידנים הנערך בחסות מירמאונט, שמהר מאוד הופך למשהו שונה לגמרי.
שני החלקים של "כנס העתידנים" אינם שווים באיכותם. החלק הראשון, שבו פולמן עובד עם שחקנים חיים, מפתיע ומאכזב בדלות שלו. יש בחלק הזה מעט מאוד קולנוע, ורובו מורכב מסצנות סטטיות, ובהן אנשים שיושבים בחדרים קטנים ומדקלמים דיאלוגים הגותיים מתישים. החלק הזה ניצל מקריסה מוחלטת בזכות רובין רייט, שמצליחה להקרין אנושיות ואמת; בעוד שדווקא הארווי קייטל בתפקיד הסוכן שלה ודני יוסטון בתפקיד מנהל האולפן - שניהם שחקנים מצוינים - יוצאים פשוט לא טוב. מזל שלקראת סוף החלק הזה מגיעה סצנה אחת מרהיבה, שבה רובין רייט עוברת בפועל את תהליך הסריקה, והיא מזריקה לסרט מעט מעוף קולנועי.
החגיגה האמיתית מתחילה בחלק השני של הסרט, שנוצר על-ידי פולמן יחד עם שותפיו ל"ואלס עם באשיר" במאי האנימציה יוני גודמן והאנימטור דוד פולונסקי שמשמש בסרט כמעצב אמנותי. החלק הזה הופך את הסרט לפרויקט מיוחד במינו, אפילו מדהים במידה מסוימת. יש בו כמויות של דמיון חופשי, מוטרף, מרחיב תודעה. נכון שהדברים האלה באים לרוב על חשבון עלילה קוהרנטית ואמת אנושית מעורר הזדהות, אבל הטריפ שאנחנו מקבלים בתמורה הוא באמת משהו מיוחד.
אין ספק, שפולמן מנצל את הקרדיט שקיבל אחרי "ואלס עם באשיר", כדי להעניק לעצמו חופש יצירתי גדול, שמחויב בעיקר לחזון האישי שלו, ופחות לקהל. השאלה היא, האם הקרדיט הזה יחזיק מעמד גם בגיוס הכספים עבור הסרט הבא שלו. מה שבטוח, "כנס העתידנים" הוא סרט מבולגן, נטול משמעת עצמית, שעשוי להיתפס על-ידי צופים מהשורה כחוויה איזוטרית ואף תמוהה. מצד שני, אין ספק, שהבלגן הזה יהיה מרתק עבור חובבי קולנוע ו\או מדע בדיוני אמיתיים. הרי "כנס העתידנים" לא דומה לשום דבר שנעשה אי פעם בקולנוע, בטח שלא בארץ.
מחכים ל"כנס העתידנים"? ספרו לנו בפייסבוק