בדומה לז'אנרים מוזיקליים אליטסטיים אחרים, כמו רוק מתקדם או מוזיקה קלאסית, גם טכנו נחשב בקרב חסידיו לדת מיסיונרית יותר מאשר כעוד ז'אנר מוזיקלי. טכנו הוא לא סך הצלילים שמרכיב אותו, יספרו לכם הקנאים, אלא תחושת הארה ברגע שנשבתם בכח הטמון בו. לכל מי שעוד טרם מצא חן במכות התוף הברוטאליות, נטולות כל סממן אנושי, לא ברור מה חווייתי ונשגב כל כך במוזיקה שבמקרים רבים, נשמעת כמו דבליזציה של מוזיקה אלקטרונית. אבל כל בליין זוכה בשלב כלשהו להארה. לרגע שבו האסימון נופל ורעם המקצב המדיטטיבי של הטכנו, מעורר בו תחושת היפנוזה אי שם עמוק בתודעה. רק החוויה האינטנסיבית, כמעט רוחנית, שמספק הז'אנר הידוע לשמצה הזה, יכולה להסביר את גודל החשיבות והערצה שרבים רוכשים ליוצר כמו אנתוני צ'יילד. לקראת הופעת הבכורה של ה"מנתח", ביום חמישי במועדון הבלוק, החיים בלופ גאה להציג סט וראיון מיוחד עם אחד היוצרים המרתקים והחשובים בתולדות הטכנו.
אבל לפני הכל, הקלטה באורך שעתיים ממועדון הברגהיין:
הכינוי "המנתח" מתאר נאמנה יותר מכל את יכולותיו האדירות של צ'יילד. הצורה בה הצליח לבודד ולהפשיט עד העצם עקרונות מוזיקליים-רעיוניים מכל יוצר חשוב שהשפיע עליו מעוררת קנאה. הרצינות התהומית בה הוא מייחס ליצירתו ולמוזיקה בכלל, כמו גם האופן שבו הוא נראה עומד על הבמה, הם צידוק נוסף לשם הבמה החריג שבחר לעצמו. ובמובן נוסף, אפשר לראות גם את "המנתח" עצמו, כפרי ייצור מעבדה משודרג - ולא במקרה. בדיוק כמו דטרויט, מוקד המקור הבלתי מעורער של הטכנו, גם ברמינגהאם היא אנדרטה אורבנית לתעשייה דועכת. העיר השניה בגודלה באנגליה, מולדת ההבי מטאל (מונח הנעוץ במפעלי המתכת שבעיר), היא מקור השראה אולטמטיבי למוזיקה תעשייתית, אורבנית וברוטאלית כמו זו של סרג'ון. נוסף לכך העובדה כי היא רחוקה ומנותקת מרעש ההייפ המשתנה תכופות של לונדון, רק תורמת ליוצרי העיר לגבש לעצמם זהות ייחודית כל כך.
"גרתי בברמינגהאם במשך 15 שנים. העברתי שם את השנים המכוננות ביותר בחיי. מהרגע שהגעתי לשם ידעתי שלסביבה הזאת תהיה השפעה אדירה עליי ולימים על המוזיקה שהתחלתי ליצור. קשה לי לדמיין את עצמי לולא הייתי שם. מדובר ללא ספק במקור השראה אדיר למה שאני עושה מאז ועד עכשיו. אני חושב שרוב העניין קשור לכך שמדובר בעיר שדורשת ממך ליצור בעצמך את התעסוקה והבילוי שלך. כשהגעתי לשם בתחילת שנות ה-90, לא היה שום זכר לתרבות רייב או מועדון טכנו. אז בנינו הכל בעצמנו. אחר כך התחלתי ליצור מוזיקה שקארל (אוק'נור - "רג'יס") היה מנגן במסיבות שלנו, אז הוא הקים חברת תקליטים עצמאית. אני מעולם לא הייתי חושב על לשלוח את המוזיקה שלי ללייבלים אחרים. כל הגישת עשה-זאת-בעצמך מושרשת עמוק מדי בעיר הזאת".
בתחילת שנות התשעים, מקימים סרג'ון, רג'יס, כריס ווישהרט ופול דאמג' את "בית האלוהים". קבוצת מסיבות נודדת, הפועלת זה כבר העשור השני בהצלחה מרובה. מאולמי ספורט לחניונים תת-קרקעיים, "בית האלוהים" התארח בכמה מהמוקדים החריגים ביותר שאפשר לדמיין לבילוי. מדייב קלארק עד טוני דה-ויט, כמעט כל תקליטן אנגלי אגדי, פסע את צעדיו הראשונים באותן מסיבות. מעמדן האגדי חב רבות גם לתלבושות החריגות של המבלים, האווירה ההדוניסטית הפרועה וכמובן גם לתקליטני הבית: סרג'ון ורג'יס.
"כולנו פחות או יותר הגענו מה-Pאנק. וזה דבר שרק עכשיו במבט של 20 שנה אחורנית, מסביר הרבה דברים. בניגוד לקבוצות הפקה ומועדונים אחרים, לנו מעולם לא הייתה אג'נדה מוזיקלית ברורה. זה לא שאמרנו שאנחנו מארגנים מסיבות אסיד או טכנו, זה פשוט היה "בית האלוהים" - תבואו ותגלו. אני רוצה להאמין שככה הקהל גדל איתנו, וככה הוא אפשר לנו בעצם חירות מוזיקלית כמו שרצינו. עד היום זאת המסיבה היחידה בעולם שבה אני יכול לנגן כל דבר. את התקליטים הכי מופרעים, את המיקסים הכי נסיוניים, וכנראה שבגלל זה, זה עוד קורה ומצליח מתמיד".
ב-1994 יצא לאור תקליט הבכורה של סרג'ון כיוצר. טראק הנושא שבו - "Atol" - הציג גישה מופשטת, רזה וחדשנית לטכנו באותה תקופה. ב"Atol" אפשר להיתקל לראשונה גם בפעלול דגימת קיק מתחלפת כל 16 תיבות, עקרון מוזיקלי אשר מזוהה עם רוברט הוד. רק שהוד יעשה זאת שנה אחרי התקליט של סרג'ון. שמועה בדטרויט וברלין הטוענות כי סרג'ון הוא למעשה פרוייקט משותף של רוברט הוד וג'ף מילס, היא המחמאה הגדולה ביותר שיכול לייחל לה הצעיר האנגלי.
"ג'ף מילס הוא ללא ספק אליל עבורי. אני זוכר שנתקלתי לראשונה בהקלטות של התכנית שלו כ'ויזארד' ועף לי המוח. רק שנים לאחר מכן התברר לי שזה בעצם ג'ף מילס מהטכנו, ואז הכל התחבר לי. הבנתי שמצאתי את מורה הדרך שלי. זה שמערבב את תרובינג גריסטל עם קרפטוורק וגראנד מאסטר פלאש. אני עוקב אחריו באדיקות עד היום ומנסה לאסוף את כל התקליטים שלו, למרות שזו משימה מאוד קשה".
אין ספק כי ההערכה הדדית. במהלך שנות התשעים, מילס היה לתומך נלהב ביצירתו של צ'יילד. ובשל כך, סרג'ון חב רבות לקריירה שלו לזכותו. כשיצא לאור "LiveMix At Liquid Room, Tokyo", אלבום המיקס הראשון של מילס, יצירה שרבים רואים בה מהחשובות בתולדות הטכנו, היתה זו החשיפה הבינלאומית הראשונה לתקליט הבכורה שלו. מילס הוא גם זה שהזמין את סרג'ון לתקלוט הראשון שלו מחוץ לאנגליה. זה קרה במועדון הבית שלו באותם ימים - טרזור. סרג'ון זכה בעצמו להחליף את מילס בתור אחד מתקליטני הבית של המועדון בין השנים 1997-2000.
סרג'ון מתלבש על הטרזור כמו כפפה. הוא מגיש לברלינאים טכנו ברוטאלי ומבריק כמו מתכת. הוא משלב בסטים שלו מוזיקה תעשייתית, קראוטרוק, ג'אז חופשי ובמהרה מתפרסם בתור תקליטן נועז ואמיץ, כזה שאין לדעת מה יגיש לרוקדים מולו. הקלטות של סטים שלו מאותם ימים בטרזור, הופכים לקאלט ברחבי הרשת וזוכים ליראת קדושה מאז ועד עכשיו.
"טרזור הוא הבית השני שלי, כחברת תקליטים ומועדון. זה באמת קשה לתאר את כמות ההשראה שהמקום הסב לי במהלך השנים. זאת היתה זכות גדולה לקחת חלק ובעיקר גם הזדמנות טובה להציג לקהל הגרמני אמנים אנגלים מוכשרים כמו ניל לנדסטרום, כריסיטאן ווגל וג'יימס ראסקין. אחרי "בית האלוהים" זה היה המועדון היחידי בעולם שהייתי גאה לקחת בו חלק".
לאחר שלוש שנות קביעות במועדון הטכנו הנחשב בעולם, חמישה אלבומי אולפן ועשרות תקליטים, סרג'ון הופך לכוכב. הוא אף זוכה לדירוג גבוה ומפתיע במשאל מאה התקליטנים הטובים בעולם של DJ Magazine, אבל מחליט דווקא לקחת פסק זמן לטובת פרויקט נסיוני חדש. הוא מקים עם רג'יס את ה-British Murder Boys, הרכב הופעות המשלב תקלוט, וידאו ושירה חיה.
"בתחילת שנות ה-2000 נכנסתי לעניין של טרקטור ואבלטון שהיו אז ממש בחיתולים. זה פתח בפניי המון אפשרויות חדשות לאלתור ותקלוט עם מניפולציות חדשניות. זה פחות או יותר היווה תשתית עבודה לפרויקט. בריטיש מארדר בויז הם שילוב של תרובינג גריסטל וטייק דאת'. משהו מופרע וחולני, בעטיפה של ממתק. אמרו עלינו שאנחנו מופע טכנו, אבל אנחנו ממש לא. אנחנו מנגנים רוק, נויז, ג'אז, קראוטרוק. לפעמים זה רקיד, אבל לא תמיד וממש לא בהכרח".
במהלך פעילות ההרכב, רג'יס וסרג'ון החלו למצוא עניין גובר והולך בשוליים הקיצוניים של המוזיקה. הם מנגנים תקליטים במהירות מופרזת, או איטית לחלוטין במכוון. עושים שימוש הומוריסטי בקטעי ארכיון ואקפלות הזויות, ומותחים כל גבול אפשרי בין מופע, תקלוט ומסיבה. גם התקליטים שהם מוציאים לאור, מגובשים באג'נדה מתעתעת. תצלומי מלחמה בוטים, לצד בדיחות על צואה. רצועות מוזיקליות שאין להן הגדרת זמן ברורה על התקליט, כאלה שלעיתים נשמעות כמו אוסף צלילים רנדומלי טפשי ומיוחד. אין ספק כי המארדר בויז עשו יותר מהומה ממוזיקה גדולה, אך מדובר בצומת דרכים מעניין וחשוב בהתפתחות של סרג'ון ורג'יס במהלך הקריירה שלהם הלאה.
ב-2007, סרג'ון הקליט עבור Warp, לייבל האלקטרוניקה המיתולוגי את "This is for you Shits". אלבום שדורג 25 ברשימת מאה אלבומי המיקס הטובים של שנות ה-2000 (על פי רזידנט אדוויזר). שם הוא מותח קו מוזיקלי נועז ויחיד במינו בין אפקס טווין, קאן, דה באג, ווייטהאוס וג'ף מילס.
"אני זוכר ששמעתי בפעם הראשונה את ג'ון פיל מנגן גריים ודאבסטפ ב-BBC. חשבתי לעצמי, תקלוט את הזקן הזה, איך הוא ממשיך להפתיע. איך הוא תמיד עם היד על הדופק - איזו מוזיקה חולה. אני בכלל לא אוהב להגדיר את המוזיקה שאני מתקלט. אני לא אוהב שמצפים ממני לעשות דבר אחד מסויים. מבחינתי אין טכנו, אסיד או דאבסטפ. יש מוזיקה עתידנית, ולזה כולנו צריכים לשאוף כל הזמן".
אין ספק כי השאיפות המוזיקליות של סרג'ון הוכיחו את עצמן יותר מפעם, כמרחיקות לכת בהרבה משאר תקליטני העולם. לאחר כמעט עשור מאז אלבום האולפן האחרון שלו, הוא הוציא בשנתיים האחרונות צמד אלבומים מטמטם: "Breaking The Frame" ו"The Space Between People And Things". הוא סיגל לעצמו את הזכות והכבוד, לנגן פעם סט אמביינט ופסיכדליה בחלל הצ'ילאאוט של פסטיבל Freerotation, ולמחרת לתת סט טכנו קודח בבוקרו של יום ראשון בברגהיין. תקראו לזה טכנו, דאבסטפ, אלקטרוני, אקוסטי או רעש. לא חשוב ההליך, חשוב המנתח.