זה לא נגמר עד שאני אומר שזה
(קולות שיעול והיחנקות). ברצף של שישה פרקים שהפכו את העלילה ובעיקר אותנו משבוע לשבוע והמשיכו לינארית בזמן אמת אחד את השני, הגענו אל הישורת האחרונה, Granite State, אולי הפרק הבעייתי של עונת הסיום המדהימה הזו. נהיר וברור כי מתישהו חייבים ממש לעצור ולקחת אוויר. בטח כשסרטן הריאות שלך חזר ובטח לאחר ספרינט גדוש באירועים, מהפכים, תוכניות שכשלו וכשלון אחד ענק שענני האבק שהותיר אחריו טרם התפזרו לגמרי. וולט החליף מדבר צהוב בלבן, מבודד לגמרי, מרוקן ובמצב פיזי ונפשי מאד מעורער, אך הוא עדיין משוכנע שאפשר עוד לסדר את זה, שהכל יסתדר אם הוא רק ידאג לאשמים במצב הזה. הסיפור של הפרק הזה, אם נתמקד בעיקר בוולט, כלוא בין שתי הבעות פנים שלו, ומקפץ על קפיציה החלודים של טרמפולינת האגו של מר וויט שמסרבת להיכנע. הבעת הפנים הראשונה היא תבוסה. ההכרה בתבוסה, כשהוא מקבל את הכימו שלו ומבין, דרך הכסף כמובן, שהכל אבוד. השנייה התקבעה על פניו ממש בדקות המסיימות את הפרק. הפעם הוא מקבל זריקת סטרואידים ממסך הטלוויזיה והאגו שלו, התסכול של חייו ומה שהצית את חייו האחרים כהייזנברג, שולח אותו בחזרה לטרגדיה של חייו בפעם האחרונה. כמו גיבור טרגי אחר שקצת התקשה להשלים עם גורלו, גם וולט הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. המלוכה שלו הייתה אף יותר קצרת מועד מזו של שאול, אך כמוהו, נראה כאילו הוא יוצא לקרב האחרון שלו בידיעה כי ימות.
בואו נתחיל.
איזה פרק, מהסרטים.
כאמור, הפרק הזה, עוצר את הרצף של קודמיו ולוקח נשימה מקפיאה נמהרת מדי ומקוטעת לפני הישורת האחרונה. אני מעז לנחש שגיליגאן ראה בעיני רוחו לפחות עוד שניים שלושה פרקים שנגרעו מאיתנו בהם וולטר מושלך לראשונה בחייו לכלא קר, לגלות איומה עם כל הזמן שבעולם להבין ולצאת מדעתו. זה רק מתבקש מסדרה שלא פחדה להיכנס לפינות האפלות בנפשו של גיבורה. אני מעז לנחש כי זוהי אשמת הזכיין שרצה למקסם רווחים במינימום זמן והוצאות, אחרת אין שום דרך הגיונית להסביר את הקפיצות הנחשוניות חודשיים בזמן הסדרה - שבוצעו בפרק הזה. משהו טיפה חרק. אולי בעקבות רצף האירועים המסחרר של חצייה השני של העונה האחרונה, אך במידה רבה של צדק נשמעו טענות כי הפסיכולוגיה המעוותת והמרתקת של שובר שורות נעלמה מהפרק הקודם לטובת הסיפור. היא עשתה מין קאמבק מקוטע בפרק הזה אבל משהו הרגיש מאולץ. היה ניתן לצפות שייתן לדמויות, וולט וג'סי, להתבוסס בתבוסתן. לאור ההיסטוריה של הסדרה, הייתה ציפייה כי הפרק יהיה מובל דמות, כמו "הזבוב" למשל, אבל הזמן, כפי שסומן בתחילת העונה בפלאשבק העתידי, דוחק בדמויות וכל דבר רע חייב להסתיים רע עוד יותר. בסדרה בה המדבר הוא הרבה יותר מהביטאט אלא כמעט דמות פעילה, השלג שפתאום הופיע לראשונה בסדרה, מוסיף לסדרה הזו ממד אגדי-פנטסטי עוד יותר ומסמן בהשאלה את ניתוקו ובידודו המוחלט של וולט מהעולם הקטסטרופלי שהותיר מאחוריו. גיליגאן אמנם לא נכנס פנימה אל לב המאפליה של וולטר וויט בשעת דמדומיו אבל הוא השתמש יפה בדמויות סביבו כדי לספר את הסיפור. בעיקר מוכר שואב האבק וסול.
וולף
אז הוא באמת מתקן ומוכר שואבי אבק. הדמות האניגמטית הזו, חסרת השם, ה"וולף" של שובר שורות הוא רוברט פוסטר, המשחרר בערבות הבלתי נשכח מסרט מעולה שדווקא כן קצת נשכח בפילמוגרפיה של טרנטינו, "ג'קי בראון". הזכרנו בעבר את הריפרור לקוונטין והנה, עוד אחד. ליהוק מבריק, ללא ספק. זהו איש שמביע אמפתיה אך בו בעת יודע לשמור על אובייקטיביות מקצועית ובעיקר מקרין ניסיון חיים. שום דבר כבר לא מפחיד אותו, אפשר לסמוך עליו לעשות את מה שלא ניתן לעשות, אבל בעיקר הוא הדמות האובייקטיבית המובהקת בסדרה, נטולת אינטרסים זולת תשלום עבור עבודתו, והוא זה שצריך להעמיד בפני וולטר וויט את המראה הסדוקה והמעוותת של המציאות שיצר. הוא כמובן מדגיש בפניו שהבחירה להרוס את כלוב השלג שלו כמו תמיד היא שלו.
סול
מדהים לראות עד כמה מצבו של וולט הנפשי בעיקר מזעזע כפי שהוא משתקף בפרצופו של סול, בהופעה האחרונה שלו בסדרה. דווקא סול, ללא ספק ההפוגה הקומית המוצלחת ביותר של הסדרה ואחת מהדמויות הבלתי נשכחות שלה מלמד את וולטר שיעור חשוב בהלכות העולם זה לא תמיד מסתדר לפי התוכניות שלך. וולט נאיבי. מאד. הוא לא באמת מכיר את הדרכים הצדדיות של עולם הפשע וגם את אלו שבצידו השני. אבל הצרה עם וולט שכשמספרים לו עד כמה רע המצב זה רק מדרבן אותו לנסות ולתקן אותו עוד יותר, גם אם בסופו של תיקון, כבר לא יהיה את מי להציל. וסול נתן לו את העצה הפרקטית המוצלחת מכולן צא גבר, לך תתמודד עם השלכות מעשיך, תפסיד את הכל אך תציל את המשפחה שלך, אתה הרי מת ממילא. אבל וולט עדיין בווייב של שיחת הטלפון האחרונה שלו עם סקיילר, רק שהפעם הוא לא מעמיד פנים מול המשטרה: הוא באמת איבד את זה. אבל אי אפשר להאשים אותו, כל שנותר לו, זיק התקווה היחידה בחייו הוא המשפט "הכל בשביל המשפחה". בפרק הזה וולט למד שהמשפחה ממש לא רוצה ממנו כלום, בטח שלא את הכל. "זה לא נגמר עד שאני אומר שזה
". וולט, ממש כמו הסצינה של החתול במגפיים בשרק, החל להשתעל ולהיחנק ולהפוך את הרגע המאיים הזה לנלעג ומעורר רחמים, ולא מהסוג האמפתי. סול מסיים את תפקידו כמעגן המציאות של וולט כשהוא אומר שזה נגמר, ומסתלק לחיים מזהירים בנברסקה. תודה רבה סול, היית טוב אלינו.
הכל נשבר במשפחה
וולט נכשל. זה לא רק כשלונו של הייזנברג בסצינה בה הוא חובש את כובעו ולא מצליח לצאת מהשער, אלא בעיקר כשלונו של וולט כבעל, כאבא, כאיש משפחה. בפרק הזה גיליגאן הביא למיצוי את המהלך הרטורי של וולט לאורך כל הסדרה: אומר משהו אחד הכל למען המשפחה אבל למעשה עושה את ההיפך - דואג לעצמו, מוטרד מהכסף שלו ובסופו של דבר, כשהמשפחה שלו, מפורקת, משוסעת ונרדפת, דוחה את הצעת העזרה המתרפסת שלו, הוא חוזר רק בגלל האגו. מתחילתו ועד סופו זה עניין של אגו. וולט הבין עד לאן זה הוביל אותו, מעבר לוודאות הקוגנטיבית של המוות שלו, כשקיבל ממתקן שואבי האבק תשובה מאד הגיונית לשאלה מאד הגיונית כשאמות, מה יהיה על הכסף שלי, תוכל להעביר אותו למשפחה? לא במקרה הכסף הקדים את המשפחה. תמיד הוא היה לפני המשפחה והבעת הפנים של וולט הייתה ההכרה הרגשית שלו בתבוסה לה חיכינו עונה שלמה. גם אם היא קצרת מועד נראה כאילו הגיחה מתהומות נפשו. אחר-כך הוא נותר אדיש למשחק הקלפים הכי יקר שהזמין, 10,000 דולר לשעה. בסצינה הבאה טבעת הנישואין שלו החליקה מאצבעו. וולט יכול להתרוצץ בכלובו כתרנגול מרוט ולקרקר "משפחה" עד שינפח את נשמתו בשיעולים, אבל המעשים שלך, וולטר וויט, המעשים שלך מדברים בקול רם וברור. לפעמים גם המילים שלו, כמו בשיחה עם פלין.
כולם היו בניי
יש שתי קריאות לסצינת שיחת הטלפון עם פלין. רציתי לתת לכם הרבה יותר, אבל זה כל מה שהצלחתי לתת. הוא כאילו מדבר על הכסף, אבל למעשה הוא מדבר על הכול, על המורשת שלו, על איזו דמות אב הוא משאיר מאחור, על אבהות. בשיחה הזו התגלה כי הרצון שלו לעשות הכל בשביל המשפחה אינו מזויף, או רק דיסונסס קוגנטיבי, אלא כי הוא מאוחד בברית דמים עם האגו שלו. וזו אחת המטאפורות היפות ביותר של הסדרה על גבריות. להיות אבא ובעל בלי להיות מסוגל לפרנס את משפחתך, לחיות עם תחושת הכשלון של מה שיכולת להיות אבל לא הצלחת כי לא היית אסרטיבי מספיק, כי לא עמדת על שלך, ובנוסף ההבנה שאתה חולה ועוד מעט תיעלם בלי להשאיר אחריך בעולם כלום. כל אלו היו הדברים שהוא לא יכול היה לשאת יותר ושדחפו אותו אל כל הסיפור הזה. לכן, במובן מסוים, בהיגיון המתוסכל שלו, הכל היה בשביל המשפחה. אך למעשה זה עבור תפישתו את מוסד המשפחה, הזוגיות, האבהות, מתובנת לפי איך שאמריקה והקפיטליזם מתבנתים אותו - אם אתה לא עשיר, חזק, דורס את מתחריך, אתה לא גבר.
ולצד תסכול זה, הוא אומר משפט כמו "עשיתי דברים נוראים אבל הכל היה בשבילכם". וולט שוב מגלגל את האשמה שנבעה משורה של בחירות סופר מתוכננות שלו לטובת ערך עליון נשגב יותר - המשפחה. אבל כעת, גם הערך הזה, כמוהו, מרוקן ממשמעות. פלין, רשמית כבר לא וולטר ג'וניור, מתפוצץ עליו, סקיילר חזרה לעיסוקה ולשם משפחתה הקודם, זכרו של וולטר וויט, מי שציווה עלינו בפוסטר של הסדרה "זכרו את שמי" נמחק. איחולי המוות נשמעים הפעם ממישהו הרבה יותר קרוב מאשר גיסתו, מבנו בכורו, שמתמודד, שלא כמו אביו, באומץ ובהכרה, בכלא אליו נזרק.
להישאר חופשי או למות
וולט עשה את מה שלעולם לא שיער בנפשו שיעשה - לברוח ממשפחתו, להישאר לבד, או בהיפוך משמו של הפרק הראשון בעונה החמישית והמוטו של מדינת ניו המפשייר, למות ולהישאר חופשי. וזה לא רק הוא למעשה, כל הדמויות נמצאות בשבי. ג'סי כלוא במרתף תת קרקעי וסובל מעינויים פיסים והתעללות נפשית, סקיילר כלואה בביתה, מארי שבויה ברווח הצר של אי הוודאות לגבי בעלה, סול בנברסקה (האירוניה הפנימית של שובר שרות בשיאה), לידיה - כך ראינו - שבויה בחמדנותה וטוד, אולי האיש החופשי היחידי בסדרה שבוי בקסמיה הנוירוטיים שלה. ברוך השם, יש מקום לכולם בגיהנום שוולטר וויט זימן לעצמו בשנה האחרונה. לפחות שניים מהם יעדיפו את אופציית המוות על פני לחיות חופשי. שניים שקשורים בעבותות אחד לשני, וולט וג'סי, שונאים סיפור אהבה.
שונאים סיפור אהבה
יחסיהם של וולט וג'סי על עליותיהם ובעיקר במורדותיהם עמדו במרכז הסדרה והעניקו לה את הרגעים הדרמטיים ביותר שלה. אך ההיררכיה המסורתית ביניהם של מנטור ובן טיפוחים הגיעה בפרק הזה לסימטריות מצמיתה. שנייהם בבידוד ללא יכולת להיחלץ ממנו מבלי לשאת בתוצאות בלתי הפיכות הכוללות את מותם כאופציה הקלה ואת מות היקירים שלהם כאופציית גיהנום עלי אדמות. לשניהם נמחקה הזהות. לוולט מתוך בחירה, ג'סי אמנם שומר עדיין על שמו אבל בפועל הפך לאמצעי בידי שוביו. שניים שווים מבחינה מקצועית וג'סי, כך נרמז, אפילו עבר את וולט באחוזים - כנראה שהטיפש הוא לא כזה טיפש ככלות הכל. שניהם נאלצו לבשל תחת איומי אקדח וסחיטה. שניהם ראו את אחד מיקיריהם נורה בראשו מול עיניהם כגמול על התנהגותם. לשניהם אין מה להפסיד. הם כבר הפסידו את הכל ומאשימים אחד את השני בזה. מלבד ג'ק והבויז, לשניהם יש עוד אויב משותף כרגע: הם שונאים אחד את השני, אבל למעשה הם שונאים את עצמם. בפרק הזה, מבחינת הצופים ולא רק מבחינת האחוזים, ג'סי יצא מנצח. ההזדהות שלנו בפרק הזה היא איתו, בטח כשסוציופט כמו טוד מאכיל אותו מחד בן אנד ג'ריס ומאידך יורה בחברתו. אלוהים ישמור אותך ג'סי פינקמן.
טוד
בואו נדבר על טוד. קולו רך, שיערו מלאכי, חיוכו מבויש ובעיניו הבעה שמזכירה כלב שאבד לבעליו אבל כשהוא רואה את לידיה היא משתנה לכלב שמצא את בעליו. טוד הוא סוציופט, זה ברור, כזה ששום דבר לא נראה כחודר אותו. אבל גיליגאן נתן לו עוד כמה פנים נוספים, שמתבטאים כאמור בנימוסים שלו, בכבוד הרב שהוא רוכש לוולט, בזה שהוא ממש מתאמץ לא להרוג לשווא - עדות לסוג של מקצוענות אצלו. וכמובן הכוח המניע שלו לידיה, ודרכה ובתקווה איתה, לצאת למין עצמאות. אין לו בעיה לשמוע דאחקות עליה מפיו של הדוד ג'ק אם זה מה שצריך לעבור כדי להשיג אותה. הסצינה שלו בבית משפחת וולט, ללא ספק פרי יוזמה שלו ולא הוראה של הדוד ג'ק, סגרה עוד פינה אצלו הוא רוצה משפחה כזו, בית עם שני ילדים וארוחות משפחתיות. קשה לדמיין איזו משפחה תקום אם לידיה, זו ששלחה את טוד לבית משפחת וויט, תהיה מרת אלקוויסט - וזו לא מחשבה כזו מופרכת: הדון ז'ואן דה-לה שמטע שהוא, הצליח ללחוץ על הנקודות הבלתי נראות אצלה שמרככות במידה רבה את הפרנויה המובחנת שלה. לרגע או שניים, סצינת בית הקפה שלהם, מקריפה ככל שתהיה, נראתה כסצינה רומנטית. החולצה החדשה והמעומלנת, כוס התה מהסוג החביב עליה, הריגוש התיכוניסטי של לעשות משהו אסור וכמובן המחווה שלו בסופה של ניקוי המעיל שלה -ג'סטה מדוייקת להפליא. זו גם הסצינה היחידה שלהם בה מערך הכוחות ביניהם השתנה. טוד הוא לא רק עלה נידף לידה, אלא גם יודע לעשות רוח כשצריך. לקראת סוף הפרק, נזכרנו בצידו השני, ההרסני, המחושב מחד והלא הגיוני באכזריותו מאידך עם הרצח של אנדריאה, שם הפטיר: מצטער, זה לא משהו אישי. זה היה אחד הרגעים הקשים יותר לצפייה בסדרה שקנתה את עולמה, בין היתר, מהרבה רגעים כאלו. כשחושבים על זה, טוד יהיה ברון הסמים מחושב וקר הדם שוולט וג'סי מעולם לא הצליחו להיות. הוא כבר מתנהג ככזה.
שחור ולבן
ואז בסוף הפרק הגיעו גרטשן ואליוט. חמודים שהם, הוא בעניבה והיא בחולצה צהובה (מת על השימוש המושכל בצבע הזה) מתנערים ממנו שוב, והפעם בגלוי ומצמצמים עוד יותר את וולטר וויט, "האיש המתוק, העדין והמבריק שפעם הכרנו", לזה שנתן לחברה את שמה. שוב עניין השם. כשהוא שותה את הדרינק שלו בהקלה השמורה רק למי שעומדים לתפוס אותו עוד שנייה, זפזופ מקרי פגע לוולט במקום שמעולם לא הפסיק לכאוב לו התסכול של חייו המקצועיים וחייו בכלל. אגו. שוב האגו שלו מחזיר את החיים לפניו. וולט נטען בזעם ובשנאה שמצאו ביטוי מושלם בהבעת פניו, שגם כאן, כמו הבעת הפנים הראשונה בפרק זה, חציים מואפלים. רק שהאפלה הפעם אינה סוף הדרך, אלא חזרה לדרך - הדרך למטה. עם כניסת נעימת הסדרה לתוך הסדרה עצמה, וולט שוב בורח. אנו כבר יודעים לאן ולאור ניסיון העבר העשיר עם האגו המתוסכל שלו, שאין מניעה כי גם הפעם זה יסתיים באסון. לפחות עבורו, הפעם זה באמת יסתיים. אנחנו נאלץ לעכל את זה במשך שבוע ומשהו.
ניחושים והמצאות
1. הרפלקסיביות של הסדרה על עצמה ממשיכה גם בפרק הזה. ג'ק, קני והבויז צופים בוידוי של ג'סי ממש כמו שאנחנו צופים בתוכנית ואולי מזכירים לנו שזו סדרת טלוויזיה. די בדומה לנעימה (איזו מילה נפלאה) של הסדרה, שבפעם הראשונה חצתה את הגבולות ונשמעה בתוך הפרק ולא מחוצה לו. היוצרים של שובר שורות, תלמידיו המיומנים של אחד דייויד צ'ייס, זוכרים להזכיר לנו כי בשוך כל המהומה, הבאזז, רחישת הניחושים, הפארודיות וכל הג'אז המדיומלי הזה, שובר שורות היא בסך הכל טלוויזיה. טלוויזיה משובחת.
2. רפלקסיביות 2 - בפתיח של הפרק רואים את העסק של מוכר שואבי האבק מבחוץ, שיותר מהכל נראה כמו תמונת התשליל של צומת הטי בה כולם מחכים לו שיבוא לאסוף אותם אל הלא נודע. אין על הסטייל המוקפד של הסדרה הזו.
3. החולצות הלבנות של וולט וסול כשהם ממתינים לשיגורם לחיים חדשים, כמו במעין לימבו בין גן עדן וגיהנום. סקיילר ומארי שמרו בהתאמה על הלבן והשחור שלהן. מישהו צריך לכתוב עבודה מעניינת על הצבעוניות בבגדים של דמויות הסדרה.
4. שלום לסול, עתידו מעולם לא נשמע מבטיח יותר. או כפי שהוא היטיב להתנסח אני בסך הכל אהיה דושבאג עם שלושה זוגות של דוקרס. דמות בלתי נשכחת.
5. רוברט פוסטר יודע איך בכמה סצינות ובשתיקות ליצור (עוד) דמות בלתי נשכחת.
בלוג "שובר שורות" - לכל הטורים
מתרגשים לקראת הסוף של "שובר שורות"? ספרו לנו בפייסבוק