אלטון ג'ון בלאס וגאס: עדיין עומד, יציב מאי פעם

רגע אחרי שאלטון ג'ון עלה לבמה בלאס וגאס עם כל חבילת סימני ההיכר שלו – משקפיים ססגוניים, חליפת פאייטים מכוערת, שיער ג'ינג'י מושתל שספק מחמיא וספק מגחיך והחבר הטוב ביותר, פסנתר שעולה מיליון דולר, הוא הפטיר לקהל: "ברוכים הבאים לסיזרס פאלאס, המקום שבו מופיעים רוד סטיוארט, סלין דיון – ואני". גם אחד המוזיקאים הגדולים ביותר ביובל האחרון יודע שלאס וגאס לאמנים היא מה שמיאמי לזקנים: התחנה האחרונה. פול אנקה הפך זה מכבר לסמל במקום הזה ועכשיו שאנייה טוויין עושה פה סיבוב. כשאתה נלחם על הקהל שלך עם דיירי קבע של המדבר כמו סירק דה סוליי ודיוויד קופרפילד (כבודם במקומם מונח, כמובן), אתה מבין שמתישהו בקרוב תתחיל לחיות על תמלוגים.

אלא שאלטון ג'ון הוא ליגה אחרת לגמרי. סבב ההופעות שלו בעיר החטאים, "The Million Dollar Piano", החל באפריל ועדיין חי ובועט בקול הרב-סגנוני שמשרת אותנו נאמנה כבר 46 שנה. המגלומניה שלו זועקת עוד לפני שהוא עולה לבמה, כשחברו הטוב ביותר – אותו פסנתר מהודר שמחירו יכול לפרנס כמה משפחות רעבות – קורץ בגאווה לקהל עד שהאדון עולה לבמה, רגע שבו נדמה שאפילו הפסנתר מתכווץ. הקהל, כמו קהל ממוצע בווגאס, מורכב ברובו מאוכלוסייה שחצתה מזמן את גיל 50, אבל לא מצליח להישאר אדיש ואפילו ישוב. כי כזה הוא אלטון ג'ון – עם כל כך הרבה נשקים וסגנונות ובעיקר עם פסנתר, להקה מופלאה ואמן הקשה נדיר (אליו נגיע בהמשך) – הוא תמיד, תמיד יישאר רלוונטי. אפילו בווגאס.

ה"מיליון דולר פיאנו" הוא מופע שכולל 18 להיטים מארבעה עשורים וחצי של פעילות קדחתנית של אלטון ג'ון וברני טופין, האיש שכתב לו את מרבית הטקסטים ושחלקו בהצלחה לא פחו?ת. ג'ון לא מבזבז זמן, ואחרי "The Bitch is Back" יורה מיד את "Benny and the Jets" ו"רוקט מן", כולם כאילו בוקעים מגרונו של נער בשנות העשרה. האצבעות משייטות, הפסנתר מתמסר והקהל נמס. כשהוא מגיע ל"Empty Garden" על רקע תמונות משותפות שלו מהמופע עם ג'ון לנון ב-1974, קשה שלא להתרגש. וזה ממשיך וממשיך ואתה מבין ששפר מזלך לראות משהו מיוחד. הרוסים אולי לא רוצים שיגיע, כי הרי "פילדלפיה פרידום" וחליפות פאייטים נוצצות הם סימנים לפרופגנדה הומוסקסואלית מתועבת וחסרת גבולות, אבל וגאס, ולשמחתנו גם שאר העולם המערבי, כבר מזמן עברו את השלב שבו אלטון ג'ון מוגדר לפי נטיותיו המיניות. אצלנו תוהים האם הוא בכלל בן אנוש.

אלטון ג'ון תחת מתקפה ברוסיה

בעיקרון, המופע אמור להעניק הצדעה לאיש אחד ולכלי אחד, אבל ריי קופר גונב לא מעט מההצגה. המקיש האלמותי, שהעביר את עולם הפופ מהפכה של ממש כשהכניס אליו כחלק אינטגרלי את הנגינה באינסטרומנטים שונים ומסובכים, נותן דחיפה אנרגטית עצומה מאחור. קופר עבד עם ענקי מוזיקה כאריק קלפטון ויוצאי הביטלס, פינק פלויד והרולינג סטונס, אבל בתעשייה כל כך תובענית שלא מפסיקה להתקדם לא זוכרים לך חסד נעורים. ובכל זאת, הוא נשאר רלוונטי וקשה להגיד שבזכות אלטון ג'ון, יותר נכון להגיד שבזכות שיתוף הפעולה עם אלטון ג'ון. קשה לתאר את המופע הזה מצליח בלי קופר, והעובדה שבשלושה מהשירים הוא מנגן לבדו לצד הכוכב מדברת בעד עצמה.

ועדיין, המאסטר הוא שקוטף, מטבע הדברים, את השבחים ובצדק רב. כל התכונות שהפכו אותו לאחד הפרפורמרים המוצלחים אי פעם באות לידי ביטוי על הבמה המפוארת בסיזרס פאלאס. לכל אחד כמעט יש שיר של אלטון ג'ון שמגדיר אותו, השיר שמבהיר לך שגם אם אתה לא אוהב את אלטון ג'ון, אתה חייב לאהוב לפחות משהו של האמן בעל אלף הסגנונות. עבור כותב שורות אלה, "I'm Still Standing" מייצג את הילדות, את אילן בן שחר ורשת ג' ואת הפזמון שתמיד, בכל שבת, היו שמים ב"שירים ושערים" בין מעברים ממגרש למגרש. זו הייתה לידת עכוז, אבל לקראת סוף המופע גם השיר הזה הגיע (תודה לאל). כן, אלטון, אתה בהחלט עומד. יציב ואיתן מאי פעם.

מתיחת פנים: איך השתנה אלטון ג'ון?