פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "המשרת": הסרט שגרם לאובמה לבכות, ובצדק

      פורסט וויטאקר ואופרה ווינפרי לא מרשימים ב"המשרת" - אך למרות זאת, הסרט שעוסק במשרת שחור בבית הלבן, מצליח להציג אפוס חריף, מרגש ומרתק על ההיסטוריה השחורה בארה"ב

      "המשרת": הסרט שגרם לאובמה לבכות, ובצדק

      גם מבקריו הגדולים ביותר של ברק אובמה הודו כי עצם בחירתו לנשיאות ארצות הברית היתה תפנית אדירה בהיסטוריה של הקהילה השחורה במדינה ובמאבק למען הזכויות שלה. הציפיה המיידית היתה כי כפי שמתרחש בדרך כלל, התפתחות חברתית דרמטית זו תבוא לידי ביטוי גם בקולנוע ההוליוודי. אך במשך כל הקדנציה הראשונה של המנהיג פורץ הדרך, זה לא קרה. להפך: במידה מסוימת, מאז 2008 תפס הקולנוע גוונים לבנבנים עוד יותר מכפי שהיו לו והדרת האפרו-אמריקאים רק התעצמה יחסית לקודם לכן.

      אך השנה, סוף כל סוף יישרה הוליווד קו עם המציאות המשתנה. בהתאם לכך, כמה מן הסרטים הבולטים באוסקר הקרוב צפויים להיות כאלה שעוסקים בהיסטוריה השחורה. המרכזי שבהם, "12 שנות עבדות", שהוא כרגע הפייבוריט הברור לפרסים החשובים בטקס, יגיע לארץ רק בהמשך השנה. בינתיים, עולה כאן בסוף השבוע הנוכחי "המשרת", שגם הוא אמור לפי כל ההערכות לקבל לכל הפחות מועמדות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ועוד שלל מועמדויות נוספות.

      דרמה זו מתבססת על סיפור שהתרחש באמת ותועד לראשונה במאמר בוושינגטון פוסט – כתבה שהתפרסמה מיד לאחר ניצחונו של אובמה ב-2008. היא הציגה את קורותיו של אפרו-אמריקאי ששירת את הבית הלבן במשך שלושה עשורים, וערך את השולחן לרצף הנשיאים שעברו בו במהלך תקופת זמן זו – חלק מהם היו דמוקרטים, חלק מהם היו רפובליקאים, כולם היו לבנים. יחד עמם חווה את שלל הטלטלות שעברו על ארצות הברית בכלל ועל מעמדם של השחורים בה בפרט.

      המשרת (יח"צ)
      אז מכאן אובמה למד את הטריק עם הז'קט (כל הצילומים: יח"צ)

      עוד לפני שהגיעו משפחת בוש וביניהם ביל קלינטון, יצא המשרת האגדי לפנסיה. ב-2008 כבר היה גמלאי, וראה דרך המסך הקטן כיצד נכנס לראשונה פוליטיקאי שחור אל הלשכה הסגלגלה שמוכרת לו כל כך טוב.

      לכל מי שקרא את הכתבה בזמנו, היה ברור שהכסף והאוסקרים מונחים על הרצפה ורק מחכים למפיק שירים אותם ויעשה סרט מהסיפור הזה. בסופו של דבר, היתה זו חבורה של כתריסר כאלה, ובהם הישראלי אביב גלעדי, שרכשו את הזכויות והפקידו את שרביט הבימוי בידי לי דניאלס, מי שבזכות "פרשס" היה ב-2009 לקולנוען האפרו-אמריקאי האחרון שזכה למועמדות לאוסקר בשרביט הבימוי.

      על מלאכת התסריט הופקד דני סטרונג, והוא לא הסתפק במה שקרא בכתבה אלא הוסיף לכך עוד כמה וכמה אלמנטים עלילתיים, שכה גודשים את הסרט עד שהוא כמעט מתפקע. כך, לדוגמה, למשרת בגילומו של פורסט וויטאקר יש בגרסה הקולנועית גם אשה אלכוהוליסטית (אופרה ווינפרי) שמנצלת את היעדרויותיו התכופות מהבית כדי לנהל בסתר רומן עם חברו.

      כמו כן, יש לו שני בנים שחווים גם כן הרפתקאות הרות גורל: האחד מהם, זה שקרוב יותר לאביו, מתגייס לוויטנאם. האחר, המרדן, רואה במלחמה זו חטא, ומלכתחילה סבור כי זהו פשע לשרת בצבא האמריקאי ולאשש בכך את הסדר הקיים. מסיבה זו הוא גם שופט לחומרה את אביו, שבעיניו אינו אלא אסקופה נדרסת של משעבדיו הלבנים. בשעה שהאב דוגל בגישה המפויסת וההרמונית יותר של מרטין לותר קינג, הבן הזועם מצדד בזו הבדלנית והמיליטנטית של מלקולם X. בעקבות כך מגיעים גם עזיבתו את הבית בטריקת דלת והצטרפותו לפנתרים השחורים.

      המשרת (יח"צ)
      מכונית חינם וטיסה לאוסטרליה! אה, לא - זה בהפקה אחרת

      לעתים נראה כי הגודש העלילתי הזה מוגזם, מופרך ולא מחויב המציאות – באופן כללי, אפשר אף לחשוד שהוא נועד רק להוסיף לסרט ממד של דרמה משפחתית ולהנגיש אותו גם לקהל שאינו חובב אפוסים פוליטיים. באופן פרטני יותר, לא ברור מדוע היה צורך בעלילת המשנה על האשה הבוגדנית, ונדמה שמהלך זה נוצר רק כדי להוסיף בשר לדמות המגלמת אופרה ווינפרי, ובכך להבטיח לה מועמדויות לפרסים. לעומת זאת, שליחתו של אחד הבנים לוויטנאם, ומה שקורה לו שם, נראה פשוט כמו תולדת תשוקה תסריטאית חמדנית וחסרת ביטחון לוודא כי כל הפינות נסגרו וכי סומן וי על כל המשבצות האפשריות – התשובה האמריקאית לאותם מחזות תוצרת הארץ בהם בכל משפחה יש גם סב ניצול שואה, גם בת חוזרת בתשובה וגם בן בקרבי.

      עם זאת, אחת התוספות התסריטאיות לסיפור האמיתי מתגלה דווקא כנחוצה, ואף יוצרת את הממד המעניין בסרט: מרתק לראות את הניגוד ואת היחס הדיאלקטי בין הפנתר השחור לאביו המשרת, והוויכוח הסוער שבו נולד הקרע ביניהם הוא גם הסצינה החזקה והמעניינת בדרמה זו. לא רק בגלל הביצוע המצוין שלה, אלא גם בגלל עצם המהות שלה.

      עד עתה, בסרטים שמתרחשים גם בשנות החמישים ו/או השישים, התרגלנו לראות חלוקה בין אפרו-אמריקאים שהשכילו להשתלב בחברה הלבנה, וכאלה שלא. כאן, הקיטוב הוא אחר: בין השחורים שהצליחו להתקבל בקרב הלבנים, ובין אלה שבזים להם על כך. בהתאם לכך, סבור הבן כי אין לאביו במה להתגאות, שהרי גם אם הצליח לרכוש את אמונם וכבודם של האושיות הבכירות ביותר במדינה, הוא עדיין עבד שלהם, גרסה משוכללת של הדוד טום ותו לא. חמור מכך – הבן חושב גם שאבא שלו ועוד שחורים פורצי דרך לכאורה מאותה תקופה, למשל השחקן סידני פואטייה, אף הנציחו עוד יותר את הסדר הקיים במקום לשנות אותו, שכן הם התחבבו על הלבנים רק כיוון שמכרו את נשמתם והחלו להתנהל בדיוק לפי הקודים שלהם ("השתכנזו", כמו שאומרים בעברית).

      המשרת (יח"צ)
      פיצה מקפיצה

      סרטים אמריקאים קודמים על הסוגיה, "נהגה של מיס דייזי" ודומיו, דחו את התפיסה הביקורתית הזו. במקומה, היו מסתפקים בהתרברבות בהתקדמותו המקצועית המוגבלת של המשרת ובהתענגות על החברות שיצר עם בעלי השררה הלבנים. סרט זה, בניגוד לכך, דווקא מזדהה בסופו של דבר, גם אם באופן מסויג, עם העמדה הרדיקלית של בנו הלוחמני של הגיבור. זה מה שהופך אותו לכה נוקב ומקורי – עוד לא ראינו מוצר הוליוודי עתיר כוכבים ותקציב, שמגיע מלבה של התעשייה ומסתכל על ההיסטוריה הלאומית בנקודת מבט כה מקיפה וכה חריפה.

      בהתאם לכך, "המשרת" לא מהסס לתאר באופן מלא ומפורט באיזו אכזריות דיכאו עד לא מזמן את השחורים בארצות הברית. הוא גם מעז לשחוט שתיים מן הפרות הקדושות של התרבות הלאומית – ג'ון קנדי ורונלד רייגן – ולהראות איך הראשון התייחס בתחילה בקלות דעת לנושא זכויות השחורים, ואילו השני מנע הטלת סנקציות על משטר האפרטהייד. לסיכום, חשוב מכל, הוא לא מציג את שגשוגו של המשרת בבית הלבן כסיפור הצלחה פרטי שגם פתח דלתות לאחרים. תחת זאת, הסרט מסמן דווקא את פרישתו של הגיבור מן העבודה כצעד החשוב והמשחרר בחייו – סמל להתפכחותו מן האשליה שהלבנים בזמנו באמת רואים בו אחד משלהם ואכפתיים לגורלם של שכמותו.

      המהלכים האלה מבטיחים כי "המשרת" עוד יככב בשלל מאמרים, כנסים, עבודות סמינר וכיוצא בזה. עם זאת, נוסף לערך של תכניו ושל מסריו, יש בו גם איכויות אמנותיות שמבטיחות חוויה קולנועית: התסריטאי סטרונג והבמאי דניאלס משכילים איכשהו לדחוס בתוך קצת יותר משעתיים את שלל הטלטלות ההיסטוריות והמשפחתיות, בלי שהדבר ירגיש נחפז או שטחי. מבריקה במיוחד היא עבודת העריכה – זו משכילה לדלג בין האירועים באופן אינטנסיבי וחכם, שגם סוחף את הצופה וגם משכיל לפעמים ליצור משמעות מתוך החיתוכים בין ההתרחשויות השונות.

      כמו כן, נהנה הסרט גם מתצוגות משחק מעולות – אלה של פורסט וויטאקר ואופרה ווינפרי דווקא לא מרשימות במיוחד. אין בהן פגם מיוחד, אבל הן פונקציונליות בלבד, ושני השחקנים הוותיקים אינם תורמים ל"המשרת" איזשהם ממדים או איכויות נוספות. לעומת זאת, דיוויד אוילאו מפגין כבנו המנוכר של הגיבור תצוגה עוצמתית ביותר, וכל פעם שהוא בשטח, יש כאן מתח ולהט. בצדו, מבריקים גם כל מי שמגלמים את הנשיאים השונים. כולם מחקים אותם היטב, ולא סתם משרטטים קריקטורות אלא מצליחים להיכנס לעורן ולשקף את רוחן של האושיות ההיסטוריות - בולטים במיוחד ג'יימס מרדסן כקנדי וג'ון קיוזאק כניקסון.

      טריילר המשרת (יח"צ)
      מחלקים תלושים לחג?

      יחד עם הדיאלוגים המשכנעים ועבודת הבימוי הקצבית, תצוגות המשחק האמינות הללו גורמות לנו לחוש כאילו שאנו חיים בתוך מה שמתרחש על המסך. תחושת הריאליזם הזו מגבירה עוד יותר את הזעזוע של הצופים ממה שהם רואים כאן, ומעצימה את החלחלה שהם חשים בעת ההבנה כי גם במהלך המאה האחרונה, היובל האחרון ואפילו חצי היובל האחרון, היחס לשחורים בארצות הברית היה כה מפלה ומשפיל.

      לכן, גם סופו של הסרט כה מרגש. זכייתו ההיסטורית של אובמה נחוות באופן מסעיר במיוחד כשהיא מגיעה בפרספקטיבה כזו: על רקע סיפורו של האפרו-אמריקאי שבתחילה לימדו אותו לחשוב שהוא בכלל לא ראוי לחברת לבנים, לאחר מכן סבר כי הפסגה שלו תהיה לשרת אותם כהלכה, ובסופו של דבר הבין כי הוא שווה ערך להם.

      בהקשר זה, ההצהרה המפורסמת "yes, we can" שחותמת את השתלשלות העניינים כאן מהדהדת בקול צלול ומטלטל עוד יותר מאשר בפעם הראשונה ששמענו אותה. קשה שלא להתרגש לנוכח סיום מוחץ שכזה למפעל קולנועי אפקטיבי גם כך, ולכן לא פלא שאובמה אכן דמע בעת שצפה בו לראשונה. הנשיא ודאי היה בוכה עוד יותר לו גלש בפורום המוקדש לסרט באתר IMDB, וקרא את אינספור תגובות השנאה המוכיחות כי למרות כל ההתפתחויות החיוביות שממחיש "המשרת", המלחמה בגזענות רחוקה מקו הסיום.

      לא ברור מי הביא לנשיא את הממחטות בעת שבכה בסיום הצפייה, אבל בהחלט ייתכן שהיה זה משרת לבן. אולי גם עליו יעשו סרט יום אחד, ואם זה יקרה, נקווה עד אז שכולנו נבין כי לא משנה מה איך נראה עורנו, בסופו של דבר כולנו מזילים דמעות בצבע דומה.