"הסוף": האפוקליפסה מעולם לא היתה כיפית יותר

מוסדות השלטון בארצות הברית מושבתים, המדינה הפסידה בקרב הורדות הידיים מול המעצמה הרוסית ותעשיית הקולנוע המקומית נמצאת במשבר שלא ברור איך ייגמר. לאור כל זה, רק טבעי שהוליווד תוציא תחת ידיה סרט אפוקליפטי, וזה אכן קורה – "הסוף" ("This is the End") שהגיע בסוף השבוע לאקרנים, הוא קומדיה המתרחשת בלא אחר מאשר יום הדין, שבו כדור הארץ עולה בלהבות, הרשעים זוכים לטעום מחרון אפו של האל והצדיקים נהנים מחסדיו.

בדרך כלל, הוליווד נוהגת להציב אנשים ממוצעים במרכזן של עלילות אפוקליפטיות שכאלה, שכן כך יש לה הזדמנות פז להתפאר בגבורתו של האמריקאי הפשוט. אך כאן, הגיבורים הם ההפך הגמור: מיטב הכוכבנים הצעירים בקליפורניה, שהגוג ומגוג תופס אותם בעודם מבלים עוד ערב שטוף סקס, סמים ואלכוהול באחת מהווילות המרהיבות שבעיר הזוהרת. בהם אפשר למצוא את סת' רוגן, שגם כתב וביים את הקומדיה עם אוון גולדברג, ואת ג'יימס פרנקו, אמה ווטסון, ג'ונה היל, מייקל סרה, ריאהנה, צ'אנינג טאטום ורבים אחרים.

יחד עם אלה, משתחל למסיבה גם מישהו שהוא אמנם שחקן הוליוודי, אבל ניצב כמה דרגות מתחת לכל השמות שהוזכרו בכל הקשור לפרסום ומעמד. זהו ג'יי ברושל, שלא היו חסרים לו תפקידים בשנים האחרונות ("הדייט שתקע אותי" לצד רוגן, למשל), אבל התנהלותו המגושמת והביישנית תמיד הותירה אותו בצל. גם למסיבה זו הוא מגיע כאורח לא מוזמן שאיש לא רוצה בחברתו ולא שם עליו, ולכן מסתובב בה כאאוטסיידר מוחלט ומביט על הכל מן הצד. זה עצוב מבחינתו, אבל משמח בשביל הקהל, כי ככה יש להם כבר מההתחלה מישהו להזדהות איתו, וזה מונע מחוויית הצפייה להרגיש מתנשאת או מנוכרת כפי שעלולה היתה להיות.

ברושל מגלם את עצמו, כמו גם כל שאר השחקנים כאן. על פניו, אפשר להגיד שזה מהלך שאופייני לדורנו האנוכי ולאמנות העכשווית שבה הריכוז העצמי הפך לז'אנר בפני עצמו. אך למעשה, אין כאן שום דבר חדש, גם לא מבחינה קולנועית: אחרי הכל, את מי גילמו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו בסרטים של הביטלס? את עצמם כמובן, וזה היה עוד בשנות השישים.

"הסוף" מזכיר את אותם סרטים מלבבים, למשל "לילה של יום מפרך". גם בהלחמה המוחלטת בין זהות הדמויות והכוכבים שמגלמים אותן, גם במוקצנות המכוונת של עלילתו, אבל בעיקר בסגנונו וברוחו. כמו במהתלות הקולנועיות של הביטלס, גם כאן נחה תחושה כיפית של חופש מוחלט. הקולנוע המשוחרר של רוגן וגולדברג מכתיב עריכה קצבית, רצף בלתי נגמר של בדיחות, ואקשן נונסטופ – רק שביחס ליצירות דומות קודמות, אצלם הכל בוטה, סרקסטי, וולגרי, פרוע, עמוס וגדוש יותר.

הסרט, אם כך, יורה לכל הכיוונים – אבל פוגע, ובזכות זאת מצליח להתעלות מעל הפרעות הקשב של הצופים בימינו. התענוג המתמשך והמלא בכל טוב דואג לכך כי אף אחד מהם לא יתפתה לנטוש את המסך ולהציץ באייפון שלו. אין סיבה לעשות זאת, שכן "הסוף" הוא כמו שקית ממתקים שלא מפסיקה להפתיע: רגע אחד יש נחש מגומי, רגע אחר ליקריץ, פתאום צצה סוכריית גומי, פתאום מגיח מטבע שוקולד, וזה תמיד טעים.

זה כך, קודם כל, בגלל רמת הביצוע הגבוהה: השחקנים כמעט ולא מזייפים, הפאנצ'ים כמעט תמיד מדייקים, המצלמה מקפידה לנוע למקום הנכון. נוסף לכך, "הסוף" עובד בגלל שמלכתחילה נלקחו כאן שתי החלטות תסריט ובימוי חכמות ומכריעות.

הראשונה – מרגע שמתחיל יום הדין, רוגן וגולדברג מחברים אותנו לנקודת המבט של הגיבורים. כשהם בהיסטריה – התוצאה היסטרית, כשהם בהרמוניה – הסרט הרמוני, וכשהם מסטולים – גם הבימוי כזה, כפי שבא לידי ביטוי בסצינה בלתי נשכחת על רקע צלילי "גנגנאם סטייל". כך מבטיחים היוצרים שהקהל ייסחף לתוך הסחרור הבלתי נגמר של הגיבורים, וכיוון שלהם לא משעמם לרגע במצב אליו נקלעו, גם לצופים לא.

ההחלטה החשובה השנייה היתה לא לזנוח את אספקט האימה בסרט. בהשפעה ברורה של "Shaun of the Dead" מבית היוצר של אחיהם הרוחניים באי הבריטי, סיימון פג ואדגר רייט, רוגן וגולדברג מפתחים את העלילה העל-טבעית בצד זו הקומית. לכן "הסוף" הוא אמנם סאטירה הוליוודית, מהתלת סטלנים וקומדיית מצבים ומנהגים – אבל אפשר בהחלט גם להחשיב אותו כזוועתון.

לשם כך מעניקים היוצרים המחשה ויזואלית לתסריטי יום הדין שקראו עליהם בספרי הקודש, ועושים זאת תמיד ברמת גימור גבוהה. הדבקות המוצלחת בתסריט הזוועות מוסיפה לתוצאה בשר לאורך כל הדרך, ומבטיחה בו פעלתנות מן ההתחלה ועד הסוף – אפשר אף לומר כי הוא רק משתפר ככל שנוקפות בו הדקות.

בעלילת יום הדין טמון גם הממד המעניין בסרט. היא מחייבת אותו לעסוק בגאולה, משמעות החיים, העולם שאחרי וכיוצא בזה, והוא עושה זאת בצורה שהיא בסופו של דבר שמרנית וגם נוצרית למדי. זאת, למרות היותו לכאורה קומדיה צעירה ופרועה (ואגב, גם למרות יהדותם של יוצריו).

בעצם, אולי השמרנות הזו לא כל כך מפתיעה – גם מהתלות בועטות קודמות של רוגן, למשל "הדייט שתקע אותי", הסתיימו בסופו של דבר בצורה דומה. כך או כך, אולי יהיו כאלה שלא יסכימו עם אופי האמירות המסכמות, אבל גם הם יודו שהן מוצגות על המסך באופן כיפי להפליא.

בהתאם לכך, הסוף של "הסוף" מתאר את מעמד העלייה השמיימה בצורה המשעשעת ביותר מאז "טעם החיים" של מונטי פייתון. באופן כללי זוהי אחת מסצינות הסיום הטובות של השנה, והיא מוציאה את הצופים בתחושה אופטימית: מתברר שאולי העולם שבו אנו חיים כבר דפוק ואבוד, אבל לפחות יש למה לחכות בגן עדן. עד שזה יקרה, ניתן להסתפק בסרט הזה, ובתור תחליף זמני לתענוגות העולם הבא, הוא מספק בהחלט.