פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוג "שובר שורות": סיום סדרה מופתי ועוצר נשימה

      "שובר שורות" סגרה חמש עונות והלכה לתמיד כשהיא לא רק זוכה בתואר של סדרת פולחן, אלא מצליחה להציג תמונת מצב של מעמד הביניים באופן החד, הכואב והמדויק ביותר. פרידה

      ברשותכם, ללא הקדמות מיותרות נתחיל ישר בפריים הפותח את הפרק המסיים של הסדרה הזו. שלג אפור ממלא את המסך, יותר משזו קריצה ל-HBO , זה דימוי מדויק לכחול-כחול הזה, פאר יצירתו ומפעל חייו שהרס את חייו. וולט בתוך המכונית נראה כמו לכוד בתוך גביש מת' ענקי, קפוא למוות אבל מוגן בתוך יצירתו. בתוך הקוקון הזה הוא פונה, לפעם אחת נדירה, ליישות שהמדע לא נותן לה בד"כ קרדיט – אלוהים. "רק תביא אותי הביתה, אני אעשה את השאר". וזה רגע מדהים שהיה כל כך חסר בפרק הקודם. וולט לא רק בודד אלא מפחד. מאוד. זה וולט אחר ממי שראינו עד עתה. וולט ששם לזה סוף, סוף סוף. המפתח צונח לכף ידו כמו מהשמיים מתחיל שרשרת אירועים פלאית, ניסית כמעט שיד המקרה הופעת להיות יד ימינו של וולט, בעיקר בסוף הפרק.

      פרק הסיום של "שובר שורות" (יח"צ , צילום: Ursula Coyote/AMC)
      (כל הצילומים: Ursula Coyote/AMC)

      אבל אנחנו עדיין בהתחלה, וולט מתעשת והאגרוף שנתן לשמשת הנהג כדי לשבור את השלג רק מחזק את הדימוי של המת' אותו ראינו שובר לאורך כל כך הרבה פרקים. ויש כמובן את השיר. גיליגאן בפרק הזה חזר לדבר בשירים, דבר שקצת זנח בעונה האחרונה. יחד עם התנעת המכונית מתנגן "אל פאסו" של מארטי רובינס, השיר שהפרק קרוי על שם פלינה, הדמות הנשית שגיבור השיר יוצא לפגוש בפעם האחרונה. וחרף אורות המשטרה ואווירת ה"יאללה בואו נעוף מפה", כשהווישר מגלה את פניו מבעד לשלג, הוא נראה כמקשיב לשיר. "אולי מחר כדור ימצאני, אבל הלילה אין יותר גרוע מהכאב הזה בליבי". הגאווה, המאהבת המצהיבה של וולט, נשארת כרגע מאחור.וולט נוסע לסגור את זה באמת. בהמשך בעודו מכין את הנשק שלו הוא יהמהם את השיר הזה.

      זמן

      וולט משאיר את השעון מאחוריו. השיחה שלו בתור עיתונאי היא הפעם האחרונה בה נשמע את וולט בטון הנינוח הזה שלו כשהוא משקר. מעבר למימד הפיזי של הזמן בהקשרי הסדרה (זמננו עומד להיגמר) השעון שנותר מאחור, הוא לא רק הודאה נוספת בגורלו הטראגי, אלא גם סיומה של פאזה. פאזת הפאסדה שליוותה את וולטר וויט במשך כל חייו. בין אם הוא מורה כימיה מתוסכל ואכול תסכולים על חיים טובים יותר ובין אם הוא ברון סמים קר מזג בדרך לגהנום. וולט לאחר השיחה עם סוזן, העוזרת האישית של השוורצים, ידבר אחרת, יקמץ במילים, יראה מותש ויותר מכל יזכיר גוויה מהלכת בין הריסות חייה, אך עדיין, מבעד לכל ההריסות האלו הוא מלא בביטחון עצמי כפי שלא היה מעולם כששם את המגבעת השחורה על פדחתו. כנראה הישורת האחרונה לפני שהזמן אוזל באמת.

      פרק הסיום של "שובר שורות" (יח"צ , צילום: Ursula Coyote/AMC)

      פחד ותיעוב באלבקרקי

      הסצינה בביתם של השוורצים היא ללא ספק הסצינה הטובה בפרק הזה. זו סצינת "שובר שורות" קלאסית. אדם שבור בסוף דרכו מול השניים שיצרו אצלו את התסכול הגדול של חייו ולאורך כל הסצינה קשה לזהות מתי וולט עושה דאווין ומתי הוא פשוט הוא, מי שהפך להיות. “ילדי הם קורבנות תמימים של האבא המפלצתי שלהם" - איך שהוא אמר את המפלצתי נראה כאילו הוא לא באמת חושב כך, זה מין מיתוס הייזנברגי שנופח ויצא מפרופורציה בחדשות.

      מבחינת המבע הקולנועי שלה היא סצינה מינורית ברובה. זוהי סצינה שנותנת את הטון לחצי הראשון של הפרק, לפני שזה הופך להיות מין מקגייור קודרני. המוטיבים שגיליגאן, שכראוי כתב וביים את הפרק, משתמש בהם, הם בעיקר טשטוש הגבולות בין אור וצל והעמדת הדמויות באיזורים לימינאלים במצב שנע בין תשישות לאימה.

      תיאור: פרק הסיום של "שובר שורות" (יח"צ , צילום: Ursula Coyote/AMC)

      הבית של השוורצים הוא לוקיישן מדויק שמסדר את ההגדרות של חוץ ופנים, טוב ורע, אור ועלטה. וזה עולם סגור כרגע. בחוץ ישנה עלטה מוחלטת ונוף כנראה מרהיב שנחסך מאתנו לעומת המרחבים המרוהטים בקפידה של ביתם החדש שהוצגו באסטתיקה מרהיבה. וולט הוא כמובן האיש שלא שייך לכאן, מייצג של העלטה בחוץ ונראה כמו הומלס שחדר את המרחב המוגן של הזוג, האסוציאציות מכל סרט שראינו (החל מהתפוז המכני וכלה במשחקי שעשוע) דוקרות אותנו ללא הרף, בכוח ההיסטוריה הטעונה של המשולש הזה. הכל כביכול רגוע, מאוד מנומס, כמעט פונקציונלי כמו ההיגיון של אליוט, אבל הכסף, האובייקט הזה שלא ניתן להסיר ממנו את העיניים, ה"כסף שאני הרווחתי” הוא פיל ענקי שלא ניתן לעקוף אותו. וולט לא ישכח בחיים את ההצעה של אליוט בעונה הראשונה לתת לו במתנה את הכסף שחסר לו לטיפולים כדי להרגיע מצפון סורר. כעת הוא משיב לו כפליים. קרוב לעשרה מיליון דולר על השולחן שלהם (כולל שתי הסטיפות שנפלו ושוולט ביקש מגרטשן להרים, איזה ביט מושלם). זו גאוותי, זו מורשתי, זו צוואתי. וכמו כמו כל דבר טוב שוולט עושה בפרק הזה, והוא עושה אחד כזה כמעט בכל סצינה, לצידו מתגנבת האימה. בין אם היא סמויה ובין אם בצורת שני לייזרים אדומים שמכוונים לליבם של הזוג היפה הזה. ואם יש משהו שהפרק הזה ממסמר סופית בתודעתנו הוא שהאימה הזו, העלטה המוחלטת שבחוץ, תמיד קוננה בנפשו של וולטר ןדוכאה על ידו ועל ידי אחרים עד שהתפוצצה בצורת הייזנברג.

      המבטים של גרטשן על וולט מספרים את הסיפור הלא ייאמן שלו. הבעות הפנים שלה מתחילות בפחד מוות מהאיש ובין רצון לזהות ולפענח את האיש הזה שאהבה פעם. במין מזוכיזם מסוים (די בדומה לנו הצופים) היא לא יכולה להסיר מוולט את העיניים. פעולה שעומדת בניגוד ללחיצת היד הנמהרת שלה, שהזכירה את זו של וולט כשחתם עם ג'ק את החוזה על ג'סי. ונראה שוולט מודע לזה. המשפט שאמר ושחותם את הסצינה מקפל בתוכו את סיומו של אחד התסכולים שהפכו להיות סדרה כזו בלתי צפוייה - This is where you get to make it right. משפט שהוא בו בעת גם כתב אישום וגם רפלקסיבי. מכל הקונפליקטים והקצוות הפרומים שנסגרו (בצורה הרמטית ומסודרת מדי) בפרק הזה, כאן אנו נמצאים בעין הסערה באפלה של וולט. ההפקדה הזו של כל כספו בידי אויביו הראשונים (אגב, היחידים מבין אויביו שנותרו בחיים) לטובת משפחתו מספרת המון על ההתחלה של האיש הזה. איש שבשל פרפקציוניזם עיקש וגאוותני אולי לעולם לא יכל לעבוד בצוות. איש שתובנת על ידי אותו פרפקציוניזם במרבית חייו והשתמש בו כמין דיסוננס קוגנטיבי כדי להדחיק את תסכוליו. אלו נצברו בתוכו והפכו למסה אפילה שעלתה על גדותיה עד כי וולט, בהתאם לנסיבות הקריטיות של חייו, ובליבוי חמדנות ויוהרה, הפך למישהו אחר לגמרי שכולנו נזכור את שמו.

      המשפט של סקיני פיט, אחד "משני המתנקשים הטובים ביותר במסיסיפי”, מסכם את הסיפור של וולטר וויט: "The whole thing felt kinda shady, like, morality-wise". הסיפור שנסגר אגב בניצחון מריר בסצינה המבריקה הזו. אף אחת מהזירות האחרות בהן יבקר בוידלורוזה שלו לא הייתה טעונה כמו הביקור הזה. גם לא אצל סקיילר.

      שובר שורות, עונה חמישית פרק 15 (צילום מסך , צילום מסך מתוך הסדרה, AMC)

      בקלי קלוטו

      בלימודי תסריטאות מכנים סצינה כמו זו עם סקיילר ככזו המוגשת לצופה בכפית. מינימום סאבטקסט מקסימום מידע מקדם עלילה או תובנות שהדמויות הגיעו אליהן בעקבות אירוע מחולל והמשכיו. חרף הבעייתיות הזו כמו כל הסצינות החלשות בפרק, גם היא בוימה וצולמה בצורה מבריקה. הסצינה מתחילה בשיחת טלפון עם מארי שבפעם אחרונה מגחיכה בהיסטריה שלה את המציאות של "שובר שורות" עוד יותר, אל מול הלאות של סקיילר. זו שכלום, אבל ממש כלום לא יפתיע אותה, גם לא ביקור פתע של בעלה לשעבר בתחפושת של מוזלמן. הזום-אין שגילה את וולט עומד שם לאורך כל השיחה היה מהלך קולנועי מבריק אך ספק אם מישהו נבהל ממנו כמו משתי נקודות הלייזר האדומות. ברור שוולט, בתנוחת הילד הנזוף מולה, לא יעשה לה כלום. הוא מחכה לאישור ממנה, ולא להיפך. אז כן, וולט אמר סוף סוף, את מה שכולנו ידענו, את מה שמעשיו צרחו לאורך הסדרה כולה, ובטח בעונות האחרונות שלה. זה היה כיף, הוא הרגיש בחיים. הפליאה הקטנה, כמעט ההתרפקות על העבר של וולט שהייתה בקולו כשאמר הזה הייתה הרגע שמתחיל סדרה מאורגנת של קתרזיסים אצל צופיה המתוסכלים של אחת הסדרות הקשות לצפייה שהיו מעולם.

      בסופו של דבר, המפגש האחרון בינהם הרגיש טיפה דוחף מדי, מתוסרט מדי. הכימיה של בריאן קרנסטון ואנה גאן שהחזיקה המון סצינות וטענה אותן עוד יותר, עובדת פה על אוטומט. המבט שלה (מאוהב, סולח, מקבל) בוולט כשהוא מלטף את ביתו היה מספיק דיו כדי להעביר את כל מה שנאמר שם. אבל אנחנו באמריקה, בפריים טיים, וצריך לסגור את זה יפה. אנשים חייבים לשמוע שאנשים רעים הבינו משהו. רק ככה הם יכולים למות בשקט.

      פרק הסיום של "שובר שורות" (יח"צ , צילום: Ursula Coyote/AMC)

      חלון אחורי

      היו בפרק שני שוטים שמצביעים אחד על השני, ומחזקים את התחושה שוולטר הוא מין מלאך בשמי אלבקרקי שעובר בתחנות משמעותיות בחייו ונפרד מהן. בחלקן יש לו נגיעה בעיקר אצל אויביו, ובחלקן הוא רק מביט ומדגיש עוד יותר את חסרונו. מבעד למסגרת מתפרקת וישנה הוא מביט בחיים שלו מתקיימים בלעדיו, כמו שאנו מביטים בו, מבעד לאותה מסגרת.השוט הראשון הוא שוט של וולט במדבר, אותו אנו רואים מבעד לחלון בניין נטוש. אותו פריימינג יחזור הפעם כשוולט יהיה זה שמביט בפלין נכנס לבית שהוא עצמו יצא ממנו רק לפני דקה. גם בסצינה זו, כמעט כמו בכל סצינה בהשתתפותו, רואים את וולטר הולך שפוף אל עבר הצללים או נמוג בפייד אאוט ארוך.

      מילה על פלין – במשך הסדרה כולה נאמר לא אחת שהוא הדמות המיותרת בה. אבל פלין, מעבר להיותו מטאפורה ליחסי אבות-בנים, התא המשפחתי וכו' הוא הדמות היחידה בסדרה במעגל הקרוב לוולט שאין לה אינטרס. להיפך, דווקא הוא היה ונותר עמוד שדרה מוסרי בודד שתמיד לקח את הצד של החלש ולמעשה לא נזקק לשום עזרה מאף אחד, דבר שלא ניתן להגיד על אף אחד מבני משפחתו המורחבת של וולטר וויט.

      פרק הסיום של "שובר שורות" (יח"צ , צילום: Ursula Coyote/AMC)

      יפי-קא-איי מאדרפאקר

      לאחר הפיוט המדוייק הזה, מגיע זמן אקשן. ובאמת, כפי שחבר טוב הגדיר זאת במהלך צפייה משותפת – זה הרגיש כמו סרט של ברוס וויליס. וולט נכנס בקלות פנימה, מחנה את האוטו כרצונו וכל החבורה מסתדרת בחדר יפה יפה בחצי גורן בדיוק לרדיוס של מכונת הייריה. הגיבור שלנו יציל את היום. אבל אז הגיע המבט. המבט ששינה במקצת את תוכנית ה"תמות נפשי עם פלישתים" של וולט, המבט שדרש ממנו גאולה. ג'סי.

      פרק הסיום של "שובר שורות" (יח"צ , צילום: Ursula Coyote/AMC)

      שלב המראה

      לפי התגובה של וולט מוקדם יותר במכוניתו כשאסף את באדג'ר וסקיני פיט, היה ברור לכל שהוא הולך לחסל גם את ג'סי בשוט דאון האחרון. השם נאמר בסלידה שבקושי הצליחה להסתיר את הרגשות התוססים מתחתיה. מניפולציה רטורית מדוייקת של וולט על הכבוד של ג'ק גורמת לאחרון להזמין את מי שכל כך חסר כאן לחדר, וכשהוא רואה את ג'סי משהו בו משתנה. האחיזה שלו במפתחות מעידה על כך. הוא דוחה בשנייה את לחיצה על הכפתור שיפעיל את נשק יום הדין. וולט עדיין מרגיש, הוא לא רק קליפה מרוקנת. גם בסצינה הזו יש חזרתיות של פעולות שמהדקת עוד יותר את גורלם המשותף של שונאים, סיפור אהבה של דמויות המראה הללו. גם ג'סי מגיח מהצללים ונותר מואפל במשך זמן רב, קני מכוון מאחור אקדח לראשו של וולט, בדיוק כמו שוולט ביקש והוא עשה לג'סי, וכשג'סי נכנס פנימה הוא נראה יותר וולטר וויט מוולטר וויט. שניהם למעשה מביטים במראה. שניהם שונאים את מה שהם רואים, שונאים את עצמם ותקועים אחד עם השני באותו צד במקום בו רק אחד מהם יוכל לצאת. וולט רואה את ג'סי ומקריב את עצמו בשבילו וג'סי רואה את וולט ומבין, בנקודת השפל הגדולה של חייו, שהוא עדיין רוצה לחיות. מאוד. שניהם מיצו את הקונפליקט בדרך הטובה ביותר שניתן – בפעולות. הקפיצה של וולט על ג'סי, שוודאי דרשה ממנו מאמצים עילאים לאור מצבו המתפורר הייתה הקתרזיס שלו, הטעינה האחרונה של גופו המתכלה באנרגיה אנדרנלינית של נתינה. וזו היתה נתינה בלתי מתוכננת, מהסוג שמסב הכי הרבה אושר.

      והבחירה של ג'סי להניח את האקדח. גם לאחר ששמע את מה שרצה לשמוע כל הזמן הזה לא לפני שראה כי כדור אחר כבר חורר את גופו של וולט. דווקא כשהוא יוצא גדול יותר הוא באמת, לפעם ראשונה בחייו, יוצא לדרך עצמאית. אולי זה מסביר במשהו את חיוך ההקלה של וולט בסוף הפרק, שגם בנו הסימבולי ימצא את דרכו. זו גם הייתה סגירה הגונה ומאד מתבקשת, מנקודת מבט של הצופה, של מערכת היחסים המרתקת שלהם, שהייתה לב ליבה של הסדרה. לג'סי, כמו שוולט אמר ובאמת האמין, יש עוד סיכוי. שאגת השמחה במכונית המאיצה הרחק מהגיהנום היא לא רק שלו, היא שלנו. כולי תקווה שג'סי לא יפסיק לשייף קופסאות בשלווה עד עצם היום הזה.

      פרק הסיום של "שובר שורות" (יח"צ , צילום: Ursula Coyote/AMC)

      הסוף

      וולט התחיל את הפרק בריפרור ויזואלי ליצירת חייו וסיים בפועל את חייו במעבדה. החיבה האמיתית בעיניו, המחוות עם ידיו המגואלות בדם (אם עדין לא הבנת, מר וויט) שמלטפות בחיבה (די בדומה לאיך שליטף את הולי) את המתכת הקרה, וולט מת כמו רוקסטאר – על הבמה שלו. "טכנית, כימיה היא מדע העוסק בחומר, אבל אני מעדיף לראות אותו כמדע של שינוי" - המשפט המפורסם שלו מהעונה הראשונה, מקבל הידהוד אחרון ומצלצל דווקא לחלקו הראשון שלו. וולט נוגע בחומר ונפרד מהחומריות הטוטאלית. את השינוי הוא עבר מזמן, וככל שניסה להיאחז בתוצאות השינוי כך מצבו ומצב היקרים לו הורע עד הקריסה הבלתי נמנעת של כולם, ובסופו של פרק, מותו שלו, שינוי החומר האולטימטיבי.

      וזו אולי הנקודה בה היחס לפרק הסיום הזה נותר דואלי. מחד גיסא, זה תמיד היה הסיפור של וולט ולפיכך הסוף המאוד סימטרי שלו, זה שעבר על כל הנקודות שצריך לעבור, בין אם בצורה מופתית (השוורצים וג'סי) ובין אם בצורה מעט מגושמת ומאולצת (סקיילר, לידיה והממתיק שלה וכמובן התכנסותם של כל החברים בחדר אחד כדי למות). אך מאידך גיסא, ישנה תחושה כי שלא כמו "אוזימנדיאס", "Felina" לא ייזכר כאחד הפרקים הגדולים של העונה ושל הסדרה עצמה, אלא דווקא כפרק שנעשה בשביל הצופים אכולי התסכול של הסדרה הזו.

      כי במהלך שישים ומשהו פרקים שובר שורות הייתה הכל חוץ מחזרה על תבניות מבנים ונראטיבים הוליוודיים קלאסים. להיפך, היא נהנתה להיות הילדה הרעה שמורידה את זה לתרבות רעה ונפלאה. קצת חורה לראות אותה נופלת לבורות דבירים וסימטריים מדי ברגעיה האחרונים. כי הסוף, הסוף מרגיש טוב מדי. נאהב את זה או נשנא, בתכל'ס, וולט באמת ניצח. הוא סגר את כל הפינות והתפנה למות בזרועותיה של הכימיה אהובתו, כשהוא אכול מסרטן, כימותרפיה ומנה הגונה של רגשות אשם. די בדומה להתחלה. וולט גאל את עצמו בהקרבה, ואין יותר נוצרי והירואי מזה, אבל בהקשרים של הסדרה זה מרגיש טיפה בדיוני-סחי-מאולץ ולעזאזל, מסודר מדי. הכל הלך לפי התוכנית ללא שום הפרעה. מין סיום ללא טוויסט וללא הפתעה. עדיין לא ברור למה התכוון גיליגאן כשדיבר על דמעות בחדר הכתיבה כשכתבו את הפרק סוגר הקצוות הזה.

      פרק הסיום של "שובר שורות" (יח"צ , צילום: Ursula Coyote/AMC)

      אז כן, בסופה של סדרה, ובטח בחצי עונה אחרונה מדהימה ומורטת עצבים (להוציא את שני הפרקים המסיימים שלה), "ברייקינג באד" הייתה ונותרה טלוויזיה משובחת. כזו שלוחצת על דוושת הדרמה עד תומה, מאתגרת את צופיה עם תכנים בעייתים – מוסריים וגרפיים כאחד – ולמעשה תיזכר בדברי הימים ככזו שהראתה לנו עד כמה זה אפשרי, אצל כל אחד ואחת מאיתנו, להיעתר לאפלה שקיימת בנו, ולהינות ממנה כל עוד נדמה לנו שאנו שולטים בה, שזו כמובן טעות שמקורה ביוהרה. וולטר בניגוד לרשעים אחרים שכיכבו בסדרות, לא נולד כזה או לתוך עולם כזה. לא היה לא אבא מאפיונר ואמא פסיכוטית. הוא בסך הכל היה אדם מהיישוב, שסחב על גבו תסכולים אישיים, מקצועים ובריאותיים בתקופה בה לא קל להיות מעמד ביניים, בתקופת משבר כלכלי שעדין נמשך, כפי שכולנו יודעים. הוא לקח פנייה אחת לא נכונה ולא מצא בעצמו את הכוחות להפסיק עם ההתמכרות הזו לכוח, עוצמה כבוד וערמות של כסף.

      זו היתה סדרה מתסכלת ונפלאה, ויתרה מזאת, יחידה במינה גם מבחינת התיזמון שלה וגם מבחינת תכניה. כי "שובר שורות" היא הצייטגיסט של התקופה הזו. לא בכדי היא עוררה בנו כאלו תחושות, מעורבות, דאחקות ושאר אופני ביטוי קיצוניים השמורים לסדרות פולחן אמיתיות. ומעבר להשיגיה הדרמטים, ההישג האדיר שלה הוא שהרי ככלות הכל היא סדרה נוקשה שאמנם מרופדת בהומור ומוזיקה משובחים, אך לא רק שהיא לא מרחמת על צופיה אלא אף העבירה אותם לא אחת גיהינום. והדמות שעומדת במרכזה היא אחת הדמויות הנדירות הללו שעוררו יותר אי נוחות מאשר הזדהות. ועד הסוף לא יכולנו להסיר ממנה את העניים. היה לנו רע לתפארת.

      פרק הסיום של "שובר שורות" (יח"צ , צילום: Ursula Coyote/AMC)

      ניחושים והמצאות

      1. נקודות אדומות - שלוש פעמים בפרק הזה ראינו אותן . על גרטשן ואליוט, בשלט של קני על ספת המסג'ים ובסוף מכסות את כל הפריים כשוולט מחסל את ג'ק. אזהרת סכנה בפנים שלנו. כל הפרק הזה היה בשבילנו. היזהרו שם בחוץ ילדים.

      2. לא נותנים לסיים משפט. המוות של ג'ק שהיה בדיוק, אולי אפילו פחות הירואי, מזה של האנק.

      3. ספת המסז'ים של קני והזרוע המכנית של מכונת הירייה שהמשיכו לפעול גם אחרי שכולם מתו. הומור שחור על סאונד, מכניזם, אורגניזם ואירוניזם.

      4.לוחיות הרישוי של וולט בוולבו, קיבלו פריים שלם ונותרו חידה אחת בלתי מפוענחת. נדמה שגרטשן במהלך הפטפוט שהיא ואליוט מדברים עד שוולט יכנס אמרה משהו על"התשובה היא 21”. קונספורטורים, עופו על זה בטוקבקים, אני סקרן.

      5. השאלה היחידה שנותרה פתוחה בפרק הזה ובקודם – מה עם היול? האם הוא לנצח יישאר בלימבו חדר המוטל הזה? הנה:

      6. תודה לכל מי שקרא, הגיב, התווכח, פיתח, ביקר ושיתף. היה תענוג.