"סיפורים שאנו מספרים": דוקומנטרי שהופך לדרמה מותחת

סיפורים שאנחנו מספרים שוב ושוב, בכל הזדמנות, הם הסיפורים הכי טובים. לרוב האנשים יש כמה סיפורים מוכנים מראש. יש את הסיפור שתמיד טוב לספר בפאבים, הסיפור שתמיד מספרים כשמתחילים עם מישהי, והסיפור שתמיד מפיל את כולם לרצפה. יש משפחות עם סיפורים מיתולוגיים שחייבים להיות מסופרים שוב ושוב בכל מפגש עם אנשים חדשים. במשפחה של השחקנית והבמאית שרה פולי יש סיפור אחד כל כך חזק וכל כך דומיננטי, שכשהיא מציבה מצלמה מול אחיה, אחיותיה או אביה ומבקשת מהם לספר "מההתחלה, את כל הסיפור" – הם לא צריכים אפילו לשאול כדי לדעת בדיוק באיזה סיפור מדובר.

והם מספרים אותו. פולי הושיבה כל אחד מהם מול מצלמה, וכל אחד מהם סיפר את הסיפור כפי שהוא מכיר אותו. הסרט עורך את כל הגירסאות לרצף אחד, ומוסיף גם צילומי ארכיון ואילוסטרציה בין לבין. אותו סיפור מפורסם עוסק בתולדות המשפחה של פולי, וספציפית – באמא שלה, דיאן, שחקנית יפהפיה שמתה מסרטן כשפולי היתה צעירה. הסיפור האמיתי הזה מסופר כל כך טוב, הפרטים מתוכו נחשפים בזה אחר זה באופן כל כך מחושב וחכם, שלהסגיר כל פרט מתוכו יעשה לסרט עוול. זה סרט תיעודי שבו רואים בעיקר אנשים מדברים – וזה גם מותחן, סרט רומנטי וסרט-טוויסט משובח. לשרה פולי מגיעים שורה של צל"שים על הכשרון והבטחון שבו היא ביימה וערכה את הסרט, וגם על הנכונות והאומץ להפוך את הסודות המשפחתיים שלה לסרט ולחשוף אותם לעיני כל העולם. הסרט הזה הוא, מן הסתם, יצירת חייה של פולי: הוא עוסק באופן הכי אישי שיכול להיות בה ובמשפחתה, והיא לעולם לא תוכל לעשות עוד אחד כזה.

כל זה נכון לגבי החצי הראשון של הסרט. אז, הסיפור מגיע לסיומו, והסרט עוד נמשך. הסרט מתחיל לעסוק בעצמו – כלומר, לדבר בעצמו על הנכונות והאומץ של שרה פולי להפוך את הסודות המשפחתיים שלה לסרט ולחשוף אותם לעיני כל העולם. ואז הוא מתחיל לעסוק בהתעסקות שלו בעצמו, ואז בהתעסקות של ההתעסקות של עצמו בעצמו. יש פה יותר מודעות עצמית מבמראת חדר האמבטיה של צ'רלי קאופמן.

פולי מנסה להיות גם התסריטאית, גם העורכת, גם הצופה, גם המבקרת וגם המנתחת של עצמה. במקום לתת לקהל לפרש את הסרט בעצמו, כמו שמקובל, הסרט מגיע בילט-אין עם ניתוחים ופרשנויות וגם "מייקינג אוף": פולי טוענת, למשל, שוב ושוב, שהסרט עוסק בעצם באופן שבו אין אמת אחת, בהבדלים שבין הגירסאות השונות לאותו סיפור. טענה קצת מוזרה: הרי לא מדובר פה בראשומון. אמנם כל אחד מספר את זה אחרת, אבל כל המספרים מסכימים על הפרטים המשמעותיים.

הדיון של הסרט בדיון של הסרט על הדיון של הסרט גורם לחציו השני להסתובב סביב עצמו במעגלים, ולהעניק הרגשה של מריחת זמן עצומה, למרות שלמעשה הסרט לא ארוך. הסרט נגמר יותר פעמים מ"שר הטבעות": בכל פעם שאתם חושבים שהסרט הגיע לשורה התחתונה – מגיעה עוד סצינה. באחת הפעמים שבהן המסך דהה לשחור אנשים כבר התחילו לקום וללכת, אבל לא, אז הגיע עוד הרהור על הרהור. והוא לא היה האחרון.

"סיפורים שאנו מספרים" מתסכל: יש לו חלק ראשון מבריק, וחלק שני מרוח ומיותר כמעט לגמרי. ‏ אי אפשר שלא להמליץ עליו, אי אפשר שלא להזהיר מפניו.‏ מכירים את זה שמישהו מספר לכם את אחד מאותם סיפורים מיתולוגיים, סיפור מעולה ומבדר באמת, אבל אז, במקום לפרוש בשיא, מתעקש להמשיך ולהסביר ולפרט ולבאר לכם את הסיפור, במקום לתת למישהו אחר לדבר? אז כזה.