פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "Old" של דני בראון: אלבום היפ הופ ענק

      אחרי שפרץ בגיל מאוחר, הראפר דני בראון מוציא אלבום שלישי שמעמת את עברו כילד כאפות וסוחר סמים במקביל, מול החיים הנוכחיים ככוכב עולה בשמי הז'אנר

      ישנה מילה אחת שמרחפת מעל האלבום השלישי, ובפועל האלבום הראשון אחרי הפריצה, של דני בראון. "Old", שם האלבום, הוא בו-זמנית תיאור מצוין לראפר המטורלל הזה וגם תיאור שהוא מתנער ממנו באופן מוחלט. כן, הוא פרץ רק בגיל 30 (תרח זקן במונחי עולם ההיפ הופ) והוא מחלק את האלבום שלו ל'צד א'' ו'צד ב'', אבל הפרחח השחוק הזה עדיין חוגג, מתלבש וזורם באופן יותר צעיר מכל הכביכול-נוער-הזה-שלכם. תנו לסבאל'ה מיקרופון ותראו איך עושים את ה-איך קראתם לזה? - ראפ הזה.

      המוטציה המוזרה שהיא דני בראון, סוג של היפסטר-הארדקור-ראפר עם חיבה לביטים אלקטרונים אלימים ועבר כילד כאפות וסוחר סמים כאחד, יכולה להתקיים רק במצב הנוכחי של עולם ההיפ הופ העכשווי. לצד ההיפ הופ המסחרי שזוכה להצלחה מתמשכת בסצינת המועדונים מתקיים עולם שלם של היפ הופ שמופץ ברשת ומגיע לאוזניהם של חובבי המוזיקה הנלהבים, קוראי הבלוגים ומחפשי הדבר הבא. בראון, שתמיד היה היצור המוזר ביותר בדטרויט, הוא ליהוק מושלם לראפר החדש.

      דני בראון (יח"צ)
      דני בראון (צילום: יח"צ)

      הוא הזוי, משעשע ועם קול צורמני שגורם להיזכר בערגה בזה של כריס טאקר. הוא גם אקרובט מילים ורעיונות שמצליח לספר על ילדות קורעת הלב בשכונות שאפילו יוצרי "הסמויה" מפחדים להראות. הוא יספר על גרמלינים, על לחם פרוס ועל צמות ואתם תקבלו בתמורה תמונה מצמררת של רחובות העיר הכי עלובה בצפון אמריקה. עיר כל כך מיותרת שאפילו מדריכי הטיולים שבה ממליצים לקפוץ לקנדה. לקנדה!

      כשהחלופה היא לצפות בסרט הרע שדני בראון הכיר בילדותו, אולי שווה להצפין מעבר לגבול. מדגם קטן של סיפורים שחולפים לאורך האלבום, נגיד הומלס אחד שמפוצץ את הראש של השני עם פטיש או סוחר אכזרי שמרח חמאת בוטנים על המפשעה של אחת מהנרקומניות שהיו חייבות לו רק כדי לשחרר את הפיטבול שלו לסיים את העבודה, הם הצצה מספקת להבין למה בראון יצא כל כך דפוק. תספורת עקומה ושיניים קדמיות חסרות? יצא בזול. לעזאזל, לפחות הוא יצא.

      אבל עד כאן קלישאות. דני בראון לא משחק לידיים של המקטרגים והמקטלגים. ממש כשם שהוא שובר תבניות זרימה ומקצבים כך הוא שובר את כל הדעות הקדומות. בן לדי.ג'יי האוס חצי-פיליפיני. גנגסטר עם מכנסיים צמודים. הוא מחזיק ביטים על עיוור בשילוב מאוד לא היפ הופי של צניעות שמוסתרת מאחורי התרברבות. נניח, הוא טוען שהסיבה היחידה שהוא שכב עם חצי מבית הספר שלו היא שהוא היה בן נ-13 היחיד שהסכים לרדת. כזה הוא. קריפ וג'נטלמן כאחד.

      האלבום מציג בגאווה את דני בראון על כל צבעיו. הד"ר סוס של השכונה שאוהב לחפש את הביטים שאף אחד חוץ ממנו לא יצליח לזרום עליהם, כאלה שחופרים לך לתוך המח בשמיעה הראשונה ומתיישבים שם מיד אחרי ההתאוששות. כך גם הנושאים שלו, כמו גם הפלואו שלו. חופרים ומתישים עד שנשמע איזה קליק קטן בראש המאזין.

      עדיפת האלבום "Old" של דני בראון (יח"צ)
      עטיפת האלבום

      מה שמייחד את בראון, מעבר לבחירת הביטים הייחודית והקול המובחן, זו היכולת שלו לזגזג בין הייפ רייבי לדיכאון אפלולי. זה קורה בין שיר לשיר ולפעמים אפילו במסגרת אותו השיר. האלבום, שכאמור מחולק ל'צד א'' (עד השיר העשירי) ו'צד ב'' (נחשו מאיפה), מציג את הדואליות הזו באופן מאורגן ומבולגן כאחד. חלקו הראשון הוא הדני בראון האפל, בעל ההרס העצמי והשירים האינטרוספקטיבים. החלק השני הוא בראון החוגג עד אין קץ שמתפרע על ביטים כמו שהוא מתפרע במסיבה עם הסם הנכון. קודם נשקע לתוך הפינות המלוכלכות של הזכרונות המודחקים ורק אחר כך נחגוג.

      המסר חד משמעי – מר בראון המתפרע לא מתקיים ללא ד"ר דני המדוכא. בן 32 אחרי פריצה מאוחרת וכשסוף סוף העולם מוכן לסגנון, הפרצוף והצחוק העקום שלו, דני בראון מספר על דטרויט המטונפת, על המוזרות האישית שלו ועל הנזק המתמשך שבחיים על הקצה. ואולי הדבר הכי מעניין הוא שדני, שכאשר הוא מדבר כמעט בלתי אפשרי להבין מילה ממה שהוא אומר חוץ מהסיומת Cuz, הופך למספר סיפורים נהיר ומבריק על ביט. וזו ההגדרה של ראפ. בין אם הוא זקן, מוזר או לא מתאים למשבצות. רק שיהיה ברור על המיקרופון. ובראון? הוא ברור כשמש האלימה שמוחזרת מהשלג המלוכלך של רחובות דטרויט.