גברת סטימצקי

למשפחה שלנו – משפחה ישראלית טיפוסית לכל הדעות – יש מזה עשור מערכת יחסים ערה עם עירית לינור. בעבר אבא לא אהב אותה בגלל השמאלניות, בעוד שאמא הגיבה אליה באדישות, על אף העניין של הפמיניזם. עם הזמן התחלפו הוריי במשחק התפקידים. היום אבא כבר לא לא אוהב, רק אדיש, אולי בגלל שלינור כבר בעידן הפוסט-פמיניסטי, ודווקא אמא היא-היא שלא אוהבת, כי לינור עכשיו כבר "פופוליסטית ימנית", כמו שהיא אומרת.

כפי שהייתם יכולים להבין, במשפחה שלנו לא סופרים את עירית לינור הסופרת. סופרת הסתם. ולא שהחלטנו על כך באופן מודע. להתחיל להכניס גם את הספרים שלה לחישובי התדמית, נשמע לנו מעייף נורא. נדמה שכל בני הבית חולקים הסכמה שבשתיקה שגם כך יש די והותר בחיינו ממנה, ומיתר בני ובנות מינה. כפי שאמרתי קודם, טיפוסיות ישראלית זה אנחנו.

אבל לינור, את זה אתם כבר יודעים, רגע היא פה, רגע היא שם. כך שבכל זאת קורה לעתים שפועלה האמנותי שב ועולה על שולחן הדיונים המשפחתי שלנו בערבי שבת. ממש לאחרונה זה קרה לנוכח "בנות בראון", ספרה החדש (קשת), תשתית עבת כרס בת 349 עמודים לטלנובלה טלוויזיונית קצרצרה, אוטוטו אצלכם בסלון בערוץ 2. נכון, אפשר להגיד על המשפחה שלנו הרבה דברים לא נחמדים, אבל על חלונות הראווה היפים של סטימצקי אנחנו לא מתנשאים, אלא מדברים.

זה סיפור על אורח חיים מושבניקי שנמרח מאמצע שנות השמונים ועד תחילת שנות התשעים, אותו מגוללת בת הזקונים דפי בראון, מזדיינת צעירה וחסרת עכבות, שכל מה שהיא רוצה זה פאן פאן פאן וחיה ותן למות ומות ותן לחיות. את השוס מביא איתו אלי מנשה, תושב חדש במושב, מזרחי בעל גינונים אריסטוקרטיים שמעוניין להצעיד את האזור לקראת מזרח תיכון חדש, אבל בתכל'ס בעיקר מפעיל אצל דפי את בלוטות "האחר" השחרחר. מי המאומץ ומי הנטורל, מי חי ומי מת, מי מתגרש ומי מתחתן - כל זה בשלב מאוחר הרבה יותר.

בבית דיווחתי שהשתעממתי מאוד, שהיה ארוך מדי, שלא הבנתי מה פתאום מושב דווקא עכשיו, שאין אף בדיחה סבירה חוץ מ"נכון שיש לו יתרון של שתים עשרה שנים, אבל בשנות הפעילות שלי לא ישבתי בחיבוק ידיים וסרגתי כיפות למתנחלים", שגם היא כמדומני שחוקה מזה זמן, שהסקס דל, שהטון של הגיבורה מזכיר יותר מהכל את לינור הצעירה עצמה, ושמי שמבכה את השחתת נעוריו עדיף לו שיחזור אל ספר הביכורים ההוא על תקופת מלחמת המפרץ.

בבית הקשיבו, חשבו בכובד ראש, ואחרי הפסקה קלה של אדיר מילר פסקו חד משמעית: די לה לעירית. אבל שלא תבינו לא נכון, לא ברוע לב, דווקא בפרגון אינסופי, וזה למרות התחושות הקשות בנוגע לאישיותה. אבא העיר נכון, שקיימת אצל לינור סתירה קלה בין האקסטרווגנטיות הציבורית לשאיפה הספרותית. עם כל השלי יחימוביצ'ים, ליהיא לפידים והמיכל שלוים החדשות, אף אחד כבר לא זוכר מי כתב מה וכמה כסף רם אורן עשה מזה. היום כבר קשה להתבלט בתחום, אפילו אם אתה המייסד שלו. אמא הנהנה בהסכמה והוסיפה בנחמדות: "ובטח כשאתה לא סקסי במיוחד". "זה מקרה קלאסי של תלמידות רבות שעלו על רבתן", המשיך אבא ונעל את הישיבה: "ובכלל, זה מוזר שמקצוענית תקשורת כמו לינור לא תופשת כלום. רק עיוור לא יבין כי המדיום הטלוויזיוני מתאים הרבה יותר לאופי עיסוקה והתנהלותה". קבענו להיפגש באוקטובר עם עט ונייר מול המרקע.

מאז חלפו כמה ימים, בהם היתה לי הרגשה קצת משונה. כשהייתי מגיע הביתה רוחות של שינוי היו מקדמות את פני, בלי שיכולתי להגיד מהו הדבר. אתמול בלילה יצא החתול מן השק: אמא נשברה. המסכה נפלה. היא השאירה לי הודעה טלפונית קצרה: תגניב אלי את הספר מחר. ככה זה עכשיו, לא מספיק ש"המצב" הורג, הוא גם גורם לאנשים לשקר במצח נחושה למשפחתם האהובה.